בפתח האוהל

 יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם.

- באהלי שם ולא בבתי שם. כי יש לאוהל מעלה מסוימת על הבית. אמנם הבית יציב יותר וקבוע יותר, וזוהי מעלתו. אולם אי אפשר להרחיבו, אלא אם כן הורסים אותו ובונים אותו מחדש. האוהל לעומתו גמיש וניתן להרחבה והתפשטות. הרחיבי מקום אהלך. כשנח בא לברך את בניו שם ויפת בברכת הריבוי, ההתרחבות והפתיחות (עיין במפרשים על המלה: יַפְתְ), היה צריך לברכם בברכת האהל, שאוהלו של שם יתמתח ויתרחב ויוכל להכיל בתוכו גם את התרחבותו של יפת. וימתחם כאהל לשבת.

ההלכה - קצובה היא, פסוקה וחתוכה - בחינת בית, בנוי על יסודות עמוקים ואיתנים ומתנשא לגובה רב. כללותיה מוצקים ופרטותיה מוגדרים. גם מי שהוא בן בית בעולמה של ההלכה, וביתו גדול ורחב - יש לו מסגרת ברורה שבה הוא חייב להתגדר. לעומתה, האגדה היא בחינת אוהל. היא נראית לכאורה גמישה יותר, וניתנת להרחבה. כל דרשן יכול לכאורה לדרוש את הפסוקים כרצונו, להביע דעות כביכול כהבנתו. ואכן, יש אמת מסוימת בראיה זו; אולם זו אינה כל האמת, ולכן אינה אמיתית.

שפתה של האגדה, חופשית יותר. היא יורדת לרמתו של כל אחד ואחד, כולל אלו שניצבים מחוץ לאוהל ומעוניינים למושכם בדברי אגדה. לכן היא מדברת לכל דור ולכל אדם בשפתו ובסגנונו. דור דור ודורשיו. דור דור וטעמו. דור דור ושפתו. לכן גם מדרש הכתובים משתנה מדור לדור וממקום למקום. לכן הרבה שפות לאגדה: פלפול ודרוש, גימטריה ונוטריקון, פיוט ושירה, פשט ודרש, פילוסופיה וקבלה. השאלות הנשאלות שונות מדור לדור, ולכן גם מדרש הכתובים מגלה בכל דור פנים חדשות. אכן האהל פתוח ורחב, והוא נמתח ומתרחב והולך. אולם אין הוא פרוץ. יש לו יריעות ומיתרים, ואלו תקועים ביתדות, לבל תבוא כל רוח מצויה ותהפוך את האהל למעלה עד שהאוהל נופל. האריכי מיתריך, ולשם כך: ויתדותיך חזקי.

אין הדרשן חופשי אפוא לחלוטין להמציא רעיונות ולתלותם בכתובים בדרך שרירותית כאוות נפשו. הדרשן חייב לעגן את עצמו ברעיונותיה הנצחיים של התורה ולדרוש ולחקור לעומק כוונתו של הכתוב. אמנם יפה אמר הרמב"ם שיש דרשות שאינן אלא "כמליצת השיר" (מו"נ ח"ג מ"ג), אולם המנגינה היא מנגינה שמימית, והרעיון הוא רעיון אמיתי; וגם אם אין הוא פשוטו של אותו כתוב, הוא עומק פשוטה של התורה.

החופש הפיוטי שנוטלת האגדה דומה לכדור פורח השט בחלל וצופה ממרום על הנוף הנהדר הפרוש תחתיו. אולם כדי שיוכל להזין את עצמו מאותו נוף ולא יאבד בחלל היקום האין-סופי, הוא קשור בטבורו לארץ. אהל בל יצען, בל יסע יתידותיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו.

היתד המייצבת את אוהלה של האגדה תקועה עמוק עמוק בתורת ישראל. הרמב"ם קבע למשל שלושה עשר עיקרי אמונה מחייבים. הוא פסק אותם להלכה (הל' תשובה פ"ג ה"ו בשינויים קלים) ולדעתו כל המערער על אחד מהם מוציא את עצמו מכלל ישראל ואין לו חלק לעולם הבא. החולקים עליו - או שצמצמו את מספר העיקרים (ר' יוסף אלבו למשל) או הרחיבו אותם (האברבנאל למשל). אולם אין חולק על כך שהיהדות היא לא רק מסגרת של מעשים אלא בעיקר מערכת של אמונות ודעות. האגדה באה לחזק את יסודות האמונה ולהדריך כל אדם מישראל לאורן.

אמנם הגאונים קבעו שאין למדין מן האגדות (אוצר הגאונים חגיגה י"ד ע"א בשם רב שרירא ורב האי). אולם המעיין היטב בדבריהם יראה שלא שללו מכל וכל לימוד מהאגדה, אלא שיש לרדת לסוף דעתה ולהבחין בין אגדות מוסמכות לאגדות שאינן כאלו. ואכן הם גם הראו לנו את הפתח הנכון להיכנס לאוהלה של האגדה (ראה למשל אוצר הגאונים ברכות נ"ט ע"א תשובת רב האי גאון). בעקבותיהם הלך הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשניות פרק חלק), אחריו - המהרש"א, המהר"ל ועוד גדולי ישראל, ובדורותינו - מרן הרב קוק.

אמנם בכמה מקומות אומר הרמב"ם שכל מחלוקת שהיתה בין החכמים שאינה באה לידי מעשה, אלא שהיא אמונת דבר בלבד, אין לפסוק הלכה כאחד מהם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י, שבועות פ"א, סוטה פ"ה). אולם הוא עצמו הרי פסק בהלכות אמונות ודעות. ולא רק בי"ג העיקרים אלא גם בנושאי אמונה אחרים (מו"נ ח"ב פי"ג בענין אמונת החידוש ושם ח"ג פכ"ו בענין טעמי המצוות ועוד). על כרחך הרמב"ם מבחין בין אמונות יסודיות ומרכזיות, שעליהן נשענת ההשקפה היהודית, לבין שאלות פחות מרכזיות. למשל, השאלות אם עשרת השבטים קיימים או לא, או מי ימות מהמים המאררים, ועל מה מכפר השעיר, אינן מרכזיות כל כך, והשקפת היהדות לא תתערער אם אדם יחשוב כך או אחרת. מה שאין כן בנושא מרכזי כמו חידוש העולם.

ויעקב תקע את אהלו - אוהל זה תקוע בהררי אל של גדולי ישראל בכל הדורות, ומנחליהם הוא שתה, גם אם לא בכל מקום צוין המקור המדוייק לכל רעיון, כדי לא להלאות את הקורא. ואני מבקש מה' שיברכני בברכתו של אותו נואם גדול שרצה לקלל וה' הפך את קללתו לברכה, שגם אם טעיתי לא אביא לנזק כל שהוא אלא רק לברכה: מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי נהר... יזל מים מדליו וזרעו במים רבים.

ספר זה בנוי מעיקרו על מאמרים שנדפסו ב"הצופה" - מדי שבת בשבתו בשנים תשנ"ב - תשנ"ג,  וממאמרים למועדים שנדפסו בספר "חזון למועד". לפני כן הם נאמרו כשיחות, הרצאות ודרשות בהזדמנויות שונות במהלך עבודתי כרב בקהילת הקודש כפר מימון וכראש ישיבה בישיבת כפר מימון ובישיבת ימית. קהל השומעים, צעירים ומבוגרים היו הסדן שעליו לובנו הרעיונות, ויש לחברים המקשיבים חלק גדול בליטוש הדברים וגיבושם. ה' ישלם כפועלם.

בזאת אני מודה למכון "התורה והארץ" בכפר דרום שנחלץ לעריכת ספר זה והוצאתו לאור. - למנהלו הנמרץ, ר' אליעזר ב"ר אברהם ברט הי"ו, ולכל החוקרים והעובדים בו, וביניהם לבני בכורי הרב עזריאל הי"ו שערך את הספר, לרעייתי נחמה מנשים באוהל תבורך בת חמי וחמותי ר' יעקב ורבקה מנדלסון הי"ו שהעירה את הערותיה כבר בזמן הדרשות, אף סייעה בעריכה הלשונית של הספר יחד עם הגב' יפה כהן. ה' ישלח לכולם ברכה והצלחה ושירוו נחת מצאצאיהם.

וברכות לאבי מורי, ר' משה שטיגליץ הי"ו, שהעמידני עם אחי שיח' בקרן אורה של תורה, וכן למורי ורבותי בישיבות בהן למדתי: ישיבת בנ"ע בכפר הרא"ה בראשותם של הרב מ. צ. נריה זצ"ל ויבלח"ט הרב אברהם צוקרמן שליט"א, מדרשיית נועם בפרדס חנה בראשותו של הרב יהושע יגל שליט"א, ישיבת מרכז הרב בראשותם של הרב צבי יהודה קוק, ועמו הרב נתן רענן, הרב הנזיר ר' דוד כהן, הרב שאול ישראלי, כולם זכר צדיקים לברכה, ויבלח"א מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א, הרב הראשי לשעבר וראש הישיבה.

אהלי שודד וכל מיתרי ניתקו, בני יצאוני ואינם, ואין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי

יהיה ספר זה, "באהלי תורה", מצבה חיה לזכר אמי מורתי אסתר ע"ה, שנפטרה בערב היום הקדוש תשנ"ג בירושלים. -אוד מוצל של משפחתה הגדולה שעלתה על המוקד בשואה הנוראה שפקדה את עמנו באירופה, ולא זכיתי להכירה: סבי ר' שמואל שמחה קורץ-לנדוי, סבתי צירל (לבית לאופר), דודי ודודותי ומשפחותיהם: אברהם-דוד והדסה, חיים-שמואל ורבקה, רחל, טובה, בלהה, שלום וישראל, ה' יקום דמם.

כן תהיה זו מצבה לזכר משפחות הקדושים מצד אבא שליט"א ר' משה שטיגליץ-

אריאל, המתייחסים לבית ר' יעקב ליבר מטורקא – גליציה (אבי סבתי, שעל שמו אני נקרא): ר' גדליה מנדל, אשתו גיטל וצאצאיהם; ר' מנדל בלייך, אשתו חנה וצאצאיהם; ה' יקום דמם.

לזכר משפחות הקדושים קרובי חמי וחמותי שליט"א משה יהושע גארבאש ואשתו ינטה וילדיהם, צבי גארבאש ואשתו הניה וילדיהם, שמואל בר מנדלסון ואשתו ליב רייזל וילדיהם, משה מנדלסון, ה' יקום דמם.

ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם.

ויהי רצון, שנגע לא יקרב באהלי, ויהיו אמרי לרצון לפני אדון כל.