ברית בין הבתרים

ברית בין הבתרים

(לפרשת לך לך)

לברית בין הבתרים יש מעמד משפטי. מרגע הברית עברה ארץ ישראל לבעלותו של עם ישראל. מרגע זה היא הופכת מ"ארץ כנען" ל"ארץ ישראל". אם כי היא עדיין נקראת "ארץ כנען", משום שבפועל לא נתיישב בה עדיין עם ישראל, וכפי שנאמר בברית: דור רביעי ישובו הנה. אך מבחינה יורידית, המלים: לזרעך נתתי את הארץ הזאת יצרו את קניינו המוחלט של עם ישראל על ארצו. דבר זה מתבטא בכמה הלכות, כגון: בכור נוטל פי שנים רק במה שמוחזק, דהיינו רק ברכוש הקיים בפועל בזמן הירושה. מי שהיה בכור בזמן הכניסה לארץ ירש מאביו נחלה כפולה (ב"ב קי"ט ע"א). וכן עצי האשרה, שנעבדו בארץ על ידי עובדי עבודה זרה - לא נאסרו, משום שהעצים לא היו בבעלותם של תושבי הארץ, אלא בבעלותו של עם ישראל. שכן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ע"ז נ"ג ע"ב).

מדרגות הקדושה

עם זאת אנו מבחינים בין הברית עצמה, לבין החזקה בפועל, שנעשתה רק בדור הרביעי אחרי הברית. על פי ההלכה אין הארץ חייבת במצוות התלויות בה, כגון שביעית, תרומות ומעשרות, אלא מהזמן ובמקום שהוחזק  ב פ ו ע ל  על ידי עם ישראל. עד סוף הכיבוש וההתנחלות היתה הארץ פטורה מקיום מצוות אלו. וכן לאחר החורבן, עם גלות עם ישראל מארצו, פקע חיובה של הארץ ממצוותיה ("קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא"), וכן במקום. האזור שבו התנחל עם ישראל לא הקיף את כל הגבולות המורחבים של הברית. הקיני, הקניזי והקדמוני (אדום, עמון ומואב, לדעת רש"י) לא ניתנו לעם ישראל בשלב הראשון. ה' אמר זאת מפורשות: אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר (וכן באשר לעמון ומואב, שם). נמצא אפוא, שהארץ הכלולה בגבולות ברית בין הבתרים אינה עשויה מקשה אחת. יש בה מעגלים שונים, האחד גדול מחבירו: המעגל החיצון - מנהר מצרים עד נהר פרת. המעגל הפנימי יותר - עשרת העממין. לאחר מכן - ארץ רפאים (הכוללת בעיקר את צפון עבר הירדן, חצי הגלעד וכל הבשן והגולן, ממלכת עוג - דברים ג' י"ג). המעגל הפנימי ביותר הוא ארץ כנען, דהיינו עבר הירדן המערבי, והשיא הוא היבוסי, דהיינו ירושלים. סדר העדיפויות הלאומי-הערכי חייב להתחיל מהמעגל הפנימי ולהתרחב החוצה, הן על פי הצרכים הפנימיים והן על פי האפשרויות שבחוץ.

לכן כעס משה על בני גד ובני ראובן, שהפכו את הסדר והעדיפו להתנחל ראשונה בארץ עמון ומואב שטוהרו על ידי סיחון מלך האמורי. ארץ זו, אמנם אף היא ארץ ישראל הכלולה בברית בין הבתרים, אולם היא שייכת למעגל החיצוני יותר, ולכן יחסית לארץ כנען היא נקראת ארץ טמאה, אם כי לא כטומאת ארץ העמים, חלילה. (בכלל, המושג "טומאה"
כולל בתוכו משמעויות יחסיות שונות. לא הרי טומאת מת כטומאת נידה, ולא אלו כטומאת בעלי חיים האסורים באכילה. והמשמעות משתנה בהתאם ליעד שאליו אנו מתייחסים: בית המקדש, הבעל, או האדם מישראל הבא לאכול אוכל כשר)
.

קדושת הארץ ומצוותיה

יש לעמוד על ההבחנה בין קדושתה הסגולית של הארץ לבין קדושת מצוותיה. מטרתה של ברית בין הבתרים היא לקבוע את גבולות הארץ לענין קדושתה הסגולית. קדושה זו טבעית היא לארץ ואינה תלויה בשום גורם חיצוני שהוא. בין אם הארץ בחזקת ישראל, ובין אם היא בחזקת נכרים, קדושתה הסגולית הטבעית לא פוקעת ממנה. לכן האבות נחשבו כמי שגרים בארץ-ישראל למרות שהיתה עדיין ארץ כנען: והכנעני אז בארץ. ליצחק נאסר לרדת מן הארץ, למרות שהמדובר היה בארץ פלישתים, אשר התנכלו ליצחק וסתמו את בארותיו, והוא נאלץ לנדוד ממקום למקום, כמעט וגרים בה. קדושת הארץ הזאת נקבעה עוד מימי בראשית. עם בריאת העולם נטע בה ה' סגולות מיוחדות והשראה רוחנית נעלה (כפתור ופרח פרק י').

כדי להחיל על הארץ חיוב במצוות, יש צורך בהחזקת הארץ בפועל על ידי העם שחוייב במצוות אלו. יש כאן דינמיקה מיוחדת. הארץ מחייבת את העם, והעם מחייב את הארץ במצוותיה. למרות סגולותיה הטבעיות של הארץ, מעמדה עולה כשנוצר המפגש המפרה בין ארץ הקודש לבין עם הקודש. האדם והאדמה, כשהם מותאמים זה לזה, מקדשים הם זה את זה. כל אחד מרומם את השני, והדינמיקה הרוחנית הזאת מעלה לפסגות גבוהות ביותר. התורה לא הסתפקה בברית בין ה' לאברהם. היא הטילה על הבנים חובה לקדש בעצמם את הארץ ולהתקדש באמצעותה. הארץ אינה רק ירושה מהאבות. הבנים חייבים להשקיע בכיבושה, ביישובה וגם בקידושה מיוזמתם. לכן נקראת הארץ מורשה, דהיינו שילוב של ירושה פסיבית והורשה אקטיבית. לא רק האבות מורישים לבנים, אלא, גם בכיוון ההפוך, המתים יורשים את החיים (ב"ב קי"ז ע"א).

קשר חיים

מרן הרב קוק זצ"ל ביטא את הקשר הסגולי העמוק שבין עם ישראל לארצו בסגנונו המיוחד (אורות, ארץ ישראל א', ובניסוח הלכתי חוזרים הדברים במבוא לשבת הארץ פרק ט"ו):

ארץ ישראל אינה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה.

"קשר החיים" של עם ישראל לארצו מתבטא בעיקר בגבולות הארץ שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים. זהו הקשר העצמי, הסגולי, הטבעי. ארץ ישראל אינה קדושה רק משום שהיא משמשת אמצעי לקיום מצוות מיוחדות. אם כי עובדה זו בודאי מוסיפה משקל רב ערך למעגל הפנימי יותר של ארץ-ישראל, המקודש בחיוב המצוות התלויות בה. אולם אין באי קיומן בכדי לגרוע מעצם קדושתה של ארץ ישראל, שנכרתה עליה ברית בין הבתרים, ושעדיין אינה חייבת במצוות. (לדעת התשב"ץ ההגדרות שונות, ואנו התבססנו על הכפתור ופרח).

ובמקביל לאדמה, גם האדם מישראל נחשב לכזה, גם כשאינו מקיים מצוות. ודאי שאי קיום מצוות הוא פגם חמור ביותר. ודאי שאדם מישראל שאינו מקיים מצוות מדלדל את הענף, שהוא יושב עליו, מגזע האומה. אולם הוא ישראל בעצם מהותו הנשמתית, גם לפני שמקיים את המצוות. ולהיפך, גוי שלא הצטרף כהלכה לעם ישראל, גם אם יקיים את כל מצוות התורה, יישאר גוי במהותו. העֶגלה, האַיִל, העז והתור - המייצגים את הקרבנות - באים להדגיש את העצם המהותי המקודש של עם ישראל ששום חטא בעולם לא יכול לשנותו. לכן לא הקדימה התורה לבחירתו של אברהם שום תיאור על אישיותו, לעומת נוח , שתואר לפני בחירתו כצדיק תמים. כי בחירת אברהם וזרעו היא בחירה עצמית, בלתי מותנית בשום מעשה או מחדל. (מהר"ל, נצח ישראל, פרק י"א) והוא הדין ארץ-ישראל. שום הכרזה שום החלטה, שום שלטון, שום מעשה או מחדל, מקודשים או טמאים - לא יוכלו לחלל את עצם קדושתה.

הקשר העצמי בין עצמיותה של הארץ לבין עצמיותם של ישראל הוא קשר א‑להי, נצחי, מוחלט, החוט המשולש אשר לעולם לא יוכל להינתק.