גוי אחד בארץ

גוי אחד בארץ

(לפרשת ויצא)

תנאיה המיוחדים של ארץ ישראל מטילים על עם ישראל תפקידים רבים, מגוונים ואף מקוטבים. שלמות מקסימלית דורשת הארץ: שלמות רוחנית, עד כדי השגה נבואית; פעילות כלכלית קשה ומתישה; תעסוקה בטחונית מסוכנת, המחייבת אימון רב, מסירות רבה, ומשאבים גדולים. כל תפקיד דורש את האדם כולו, על ראשו, קרבו וכרעיו, וכמעט אינו מותיר לו זמן לעיסוק אחר. הקיטוב בין נושאי התפקידים השונים הוא כמעט בלתי נמנע. אבות האומה ובוניה, מניחי היסודות לבית ישראל, הניחו גם את התשתית הנחוצה לאחדותו של עם ישראל.

פרשת חייו רבת התלאות והייסורים של יעקב אבינו היא דוגמא לכך.

אבן הראשה

ידועה האגדה, המיישבת את הסתירה בין "אבני המקום" שהיו בתחילה, לבין האבן האחת שיעקב מקים למחרת החלום הגדול. האבנים רבו ביניהן. כל אחת מהן אמרה: "עלי יניח צדיק את ראשו", עד שנעשו אבן אחת. אולם אין לפרשה כפשוטה. וכי יש לאבנים לב לדעת היכן יניח צדיק את ראשו? וכי מסוגלות הן להתלכד יחד לאבן אחת? אין ספק שרעיון עמוק טמון באגדה מופלאה זו. וכך מפרשה המהר"ל מפראג (גור אריה שם): במציאות המוחשית יש אבנים רבות ונפרדות זו מזו. האדם, במוחו החושב הנמצא בראשו, מסוגל להגיע לחשיבה מופשטת. מושג האבן אחד הוא. תכונותיהן המשותפות של האבנים השונות והנפרדות, הופכות בראשו של האדם לאבן אחת. הגודל שונה, המיקום שונה, אך המכנה המשותף אחד הוא. לשם כך יש צורך ב"ראש גדול", במוח חושב, אלא שהמדובר כאן לא בראשו של מדען, כי אם בראשו של צדיק. החשיבה המדעית מגלה את  ה מ כ נ ה  המשותף. החשיבה המוסרית מגלה את  ה ע ר ך  המשותף, את  ה י י ע ו ד  המשותף.

כשיעקב לן במקום עם בוא השמש, ראו עיניו המוחשיות אבנים רבות המפוזרות על פני השטח. למחרת עם הבוקר, לאחר חלום הסולם הניצב ארצה וראשו מגיע השמימה, השגתו אחרת. הוא רואה את האבן האחת. בהניחו את ראשו על האבנים, הראש נישא עם הסולם אל על, ואז נראות האבנים שלרגלי הסולם באור אחר, כאבן אחת. בלילה, המסמל את הגלות, היו האבנים רבות ומפוזרות. בבוקר, המסמל את שחר הגאולה, האבן היא אחת. הראייה הפיזית מפרידה, מציגה את הגופים בקטנוניותם וכיתתיותם. ההשגה הנבואית, הרוחנית, של ראש הצדיק, רואה את המשותף, המלוכד.

הגלות, בטומאתה - מסכסכת, מפרידה, מדגישה את הפרטיות וגורמת לפירודים בין שבטי ישראל. ארץ ישראל, בקדושתה ובטהרתה, מעלה את הפרטים למכנה המשותף
הרוחני שביניהם. הגופים נשארים מחולקים, אולם הנשמה היא אחת. ובארץ חיי הרוח הם העיקר; לא התפיסה החושנית החיצונית, אלא ההשגה הרוחנית המעמיקה.

הפירוד הגלותי

ערב יציאתו של יעקב לגלות, שהיא גם סימן לבניו אחריו, היה צורך להכינו לקראת חיי הגלות הקשים פיזית ורוחנית. אילו היה יעקב נשאר בארץ, היה נושא רק אשה אחת. ההיתר לשאת שתי אחיות ניתן לו רק בגלות. ואכן מיד עם כניסתו חזרה לארץ ישראל, מתה האשה השנייה, האסורה, רחל. המפגש עם טומאת העמים, שנציגה הבולט הוא לבן הארמי, הוא הגורם לנשים הרבות, שתי האחיות ואמהותיהן. אלמלא השקר והרמאות, לא היה נזקק יעקב, האיש התם והישר, לבנות את ביתו בצורה כה מוזרה. המציאות המרה והאכזרית של עולם השקר שבחו"ל, היא שגרמה להעמקת הפערים בחברה הישראלית; שהרי רק כתוצאה מהעימות בין שתי האחיות, סובל עם ישראל לדורותיו מהמתיחות שבין השבטים השונים. יוסף, בנה של רחל מכאן, ויהודה, בנה של לאה מכאן - יוצרים מתח, ולעתים אף קיטוב בעם. תופעה זו מלווה את עם ישראל מראשיתו, ממכירת יוסף ועד לעתיד לבוא; - עד ולא עד בכלל, עד שעץ יוסף ועץ יהודה יהפכו לעץ אחד.

בנימין, היחיד מבין השבטים שנולד בארץ, מביא להתפייסות בין שני האחים. ולכן גם יסוד מלכות ישראל, כשעם ישראל מתלכד לראשונה תחת שלטון מרכזי אחד, מסור בידי שאול משבט בנימין. וכן בימי אסתר ומרדכי, כשהגזירה נגזרה על עם מפוזר ומפורד בין העמים, התיקון: לך כנוס את כל היהודים, נעשה על ידי בני בנימין.

שלום רב

וכשם שביציאתו של יעקב לחו"ל הוא בונה מצבה, כך גם בחזרתו. אלא שבחזרתו הוא בונה גם גל וגם מצבה. גל לכיוון חרן ומצבה לכיוון ארץ ישראל. גל אבנים בשביל לבן, מצבה בשביל עצמו; כי ללבן ראויות האבנים הנפרדות, לו מתאימה יותר המצבה, האבן האחת.

וראה זה פלא, למרות שיעקב בונה מצבות, ועליהן הוא עובד את ה', לדורות אסרה התורה הקמת מצבות. מזבח  א ב נ י ם  תעשה לך. והרי ההיגיון מחייב דווקא את המצבה האחת ולא את המזבח הבנוי מאבנים רבות?

אהובה היתה המצבה בזמן האבות, כשהופיע רעיון הייחוד לראשונה בעולם. עצם הופעתו היווה מהפכה. לדורות, אין להסתפק בעצם הרעיון, יש להרחיבו ולבססו ולהעמיקו, כדי שייקלט כהלכה.

שתי אחדויות הן: אחדות שטחית ואחדות מעמיקה. האחדות השטחית - רדודה היא. מתוך בינוניות וחולשת דעת אין בה חילוקי דעות. הוותרנות והפשרנות נובעות מאי איכפתיות, מהעדר מחשבה רצינית. ביני ובינך מה היא? לא כן חלק יעקב. הרעיונות הגדולים וההתייחסות הרצינית אליהם, יוצרים מאבקים, מחייבים עימותים. אדם שהגה רעיון עמוק ונשגב ומזדהה עימו בכל נימי נפשו, נאבק על אמיתתו. ולמרות זאת, בהעמקת יתר, בחשיבה מפותחת יותר, הוא בכל זאת מוצא מכנה משותף עם חבירו. זוהי אחדות אמיתית ושלמה. זהו שלום רב לאוהבי תורתך (עיין עולת ראי"ה ח"א עמ' ש"ל-של"א).

אחדות כוללת

וכך אמונתנו באחדותו של ה'. אמונה זאת אינה מתעלמת מריבוי הגוונים בעולם, מהשינויים העמוקים, מהסתירות הרבות. לא מתוך טישטוש וקהות חושים מגיעים אנו לאמונת הייחוד, אלא אדרבה, מתוך הכרת הריבוי בעולם, מתוך ראייה מפוכחת של השוני, של הניגוד. ואף על פי כן ודווקא משום כך, רואים אנו את המקור האחד לכל התופעות, את ההנהגה האחת לכל האירועים, ואת המטרה האחת לכל הדרכים הנפתלות.

ולשם כך צריכים ראש פתוח וראייה רחבה, דבר המתאפשר רק בארץ ישראל, שסגולתה הייחודית היא היא שמגשרת על הניגודים ומלכדת את הפרטים. לכן רק הדר בארץ ישראל, דומה כמי שיש לו א-לוה. כי אמונתו כאן מגיעה לשיאים שאין כמותם בחו"ל. שם ההשגות אינן מאפשרות אחדות המתעלה מעל לפרטים והמאחדת את כל הניגודים והסתירות, ומכיוון שהגלותיות טרם נעקרה ממנו לגמרי, סובלים אנו עדיין מתופעה זו.

לכן, המזבח, הבנוי מאבנים פרטיות המחוברות יחד, עדיף מהמצבה העשויה אבן טבעית אחת. האבנים מהן בנוי המזבח - שלמות הן, ללא פגם כלשהו. כל פרט המצטרף למבנה המושלם, בא בשלמותו ובמלואו, וכך בונה את הכלל המאוחד. אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.