היולדת - האם והאומה

היולדת - האם והאומה

(לפרשת תזריע)

הטומאה כרוכה בדרך כלל במוות. המת - אבי אבות הטומאה. המצורע חשוב כמת. הטומאות הפורשות מן האדם הינן תוצאה של חיים שמתו באיבם. נבלה מטמאת. יצור חי אינו מטמא. יוצאת מן הכלל היא טומאת היולדת. והרי חיים חדשים באו לעולם, וטומאה למה?

העדפת הקיום הפיזי

הרב שמשון רפאל הירש מפרש שטומאה זו הינה תוצאה של מצבה המיוחד של היולדת. היא נשאה את העובר ברחמה חודשים ארוכים ועתה עומדת להניקו. בדרך הטבע האם מתקשרת אל עוברה בקשר קיומי-גופני. יש לאם מן הסתם גם שאיפות כמוסות באשר לעתידו הרוחני של ילדה. אולם כרגע נתונה דעתה בעיקר לקיומו הפיזי. המטרה הרוחנית מוסחת בשלב זה הצידה. אמנם זו דרכו של עולם, אולם היא הנותנת: התמסרות הכרחית זו לגוף מדגישה יתר על המידה את הצד הפיזי באדם על חשבון ייעודו הרוחני. יש כאן כעין "מיתה" - ביחס למהותו העיקרית של האדם, ולכן בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא, עד מלֹאת ימי טהרה.

הקודש והמקדש מחייבים רוחניות צרופה. והאם, השקועה כה עמוק בדאגה לקיומו  ה פ י ז י  של ילדה, אינה מסוגלת כרגע לכך. רק לאחר שתתאושש ותקריב את קרבן היולדת ותחזיר לעצמה את ההרמוניה הנפשית המאוזנת, תוכל להתקרב שוב אל ה' ולחזור לחייה האמיתיים.

אחור וקדם צרתני

תופעת הלידה מאפיינת את הבריאה כולה. תהליך ההתקדמות של כל יצור וכל חברה הוא מלמטה למעלה, משלב נחות לשלב מפותח יותר. השלב הקודם הוא בחינת "עיבור"; השלב החדש, הנעלה יותר, הוא בחינת "לידה". בכל לידה יש קושי רב במעבר משלב לשלב. על פי חוק האינרציה הסתגל כל יצור למצבו הקודם וקשה לו לצאת ממנו. אולם חוק הקידמה מחייב את המעבר. הניתוק מההרגלים הישנים מכאיב, כחבלי לידתה של אשה.

במעלתו אמנם קודם האדם לכל יצורי תבל, אולם ביצירתו הוא המאוחר שבהם. העולם היה חייב לעבור את כל השלבים בסולם היצורים, מן הנחות שבהם עד הנעלה שבכולם, כדי שהאדם ייברא כנזר הבריאה. וכשם שיצירתו של האדם באה אחר כל
בהמה, חיה ועוף במעשה בראשית, כך גם תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה, חיה ועוף; והמדובר - בהלכות הטומאה.

הטומאה מלפפת לכאורה את האדם מלידתו ועד מותו. רק האדם מטמא גם בחייו. יתר בעלי החיים אינם מטמאים בחייהם. כי אישיותו מורכבת מכל יצורי תבל, ובמהלך התפתחותו הרוחנית ישנן עליות ומורדות, "לידות" ו"מיתות" כביכול. טומאתו מעידה על מעלתו, ועם זאת על פגמיו וחסרונותיו. היא משקפת את המתח הנפשי העצום בו הוא נתון, בין הרבדים הנחותים שבאישיותו לבין הרבדים הנעלים שבה. אחור וקדם צרתני. ומכיון שהרובד הרוחני שבאדם הוא המהותי, האמיתי, והרובד השני אינו מאפיין את מהותו האמיתית של האדם - לכן הטומאה היא זמנית, והטהרה היא נצחית ומהותית לאדם.

משבר הלידה

למה הוולד דומה במעי אמו?... נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים. ומלמדים אותו את כל התורה כולה... וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה (נידה ל' ע"ב).

המהר"ל מפראג מפרש אגדה זו כמעבר מעולם האצילות לעולם העשייה. העובר ברחם אמו משוחרר מכל פעילות מעשית. נשמתו משוטטת בעולמות עליונים וחיה חיי רוח צרופים. היציאה לאוויר העולם, יש בה נפילה ממצבו הקודם. המפגש המהמם עם עולם העשייה, המחייב התמסרות לקיום הפיזי, סותר את כל עולמו הקודם, מערער את יציבותו הנפשית. זהו הגורם לשכחת התורה. יתכן שאף תופעה זו גורמת לטומאת הלידה.

בביטוי "חבלי לידה" יש סתירה פנימית לכאורה. מצד אחד חבלות ויסורים על הניתוק של הילד מאמו; ומצד אחר,  ה ח ב ל  מחבר וקושר את העובר לאמו. אלא שבעודו ברחם אמו חבל הטבור חיבר אותו למקור חייו, לאמו; עם לידתו יש צורך לנתק חבל זה. הילד ממשיך את אמו בתכונותיו הפיזיות והרוחניות, אולם כיצור עצמאי. פרדוכס, ועם זאת אמת מן החיים. הפרדוכס מחריף יותר בעצם הטומאה המיוחדת של היולדת. יש בה שתי דרגות, הדרגה הראשונה - טומאה גמורה, שבוע לבן ושבועיים לבת; והדרגה השנייה - דם טוהר, שאמנם אינו מטמא, אך מעכב את הטהרה הסופית לשלושים ושלושה או ששים וששה ימים נוספים. רמז יש כאן לכך שהמצבים הנפשיים מתחלפים. יש מצב נפשי של טומאה ממש, של שיקוע חומרני עמוק עד כדי שכחת הקודש, ויש מצב נפשי של עיסוק בחומר כשהציפייה דרוכה להגיע אל הטהרה ולבוא אל הקודש. מצב ביניים זה אינו מטמא, אך גם טהור איננו.

חבלי משיח

כאמור, גם תהליכים חברתיים ולאומיים מתקדמים על פי עקרון העיבור והלידה. הגלות הארוכה היתה תקופה של הרת עולם עבורנו, תקופת העיבור שלפני הלידה. כעובר במעי אמו היינו משוחררים מעיסוקים לאומיים ארציים; היינו פטורים מלפתח כלכלה, מלהקים צבא, מלנהל מדינה. יכולנו להתמסר לרוח בלבד. המעבר המהיר יחסית, מהחיים המנותקים שבגלות לחיי עם בארצו, המחייבים התמודדות עם בעיות קיומיות חמורות: התיישבות, עלייה, פרנסה, מלחמות ומדיניות - הסיחו את דעתנו מהמטרה העיקרית שלשמה נועדנו, ולמענה ניתנה לנו הארץ הזאת. אבד לנו שיווי המשקל הנפשי שלנו. נשכח ייעודנו המקורי, ניתק חבל הטבור, ועצמאותנו אינה רואה את עצמה תמיד המשך של אִמה היולדת, האומה הישראלית לדורותיה. תקופת לידה זו, תקופה של סתירות פנימיות היא, של פרדוכסים, של חבלים וצירים. לא בכדי קרויה התקופה המבשרת את הגאולה "חבלי משיח", על שם חבלי הלידה. יש בה דם טמא וגם דם טהור. טומאת השכחה של המקורות, וטוהר העשייה הקיומית ההכרחית לשם השגת המטרה הנכספת, לבוא אל הקודש פנימה.

צרי העין, שאופק ראייתם מצטמצם לזמן הביניים בלבד, עלולים להסיק מאיבוד שיווי המשקל הזמני מסקנה מוטעית, כאילו הרמה האידיאלית של המדינה שנולדה זה עתה, צריכה להיות רמה אינפנטילית של תינוק המטנף עצמו בבוץ וברפש. אולם גם מהצד השני, יש המגיבים על גישת טרוטי העיניים ויורדים לרמתם, ואינם מוכנים להכיר בתהליך הטבעי המחייב את הלידה על כל חבליה וייסוריה. רוצים הם באיש גדול מן המוכן. הם אינם מוכנים לקבל את התינוק שנולד ולגדלו מתוך צער גידול בנים. על פי ההלכה, רק לידה טבעית מטמאת: ניתוח קיסרי, למשל, אינו מטמא. אולם הראיתם מימיכם אם נורמלית, המעדיפה ניתוח קיסרי על פני לידה טבעית, ובלבד שלא תיטמא?! טומאת הלידה הכרחית היא. היא מתקצרת בלידת בן הנימול לשמונה ומתחנך לתורה ולמצוות. רוב הדם הוא דם טוהר, ובסופו תגיע הטהרה הגמורה. אולם אי אפשר לדלג על שלב זה מכל וכל.

יום בשורה

המשוררת רחל כותבת על הבשורה של ארבעת המצורעים בפתח שער שומרון: אך אני לא אובה בשורת הגאולה, אם מפי מצורע היא תבוא. (מעניין המפגש בין הקצוות, בין המבטאת בשירתה את החברה החדשה הנוצרת בארץ, לבין השוללים אותה מכל וכל, כשהמשוררת מצדיקה בעצם את שולליה...).

אולם הנביא חולק על כך. הוא ניבא על בשורתם של המצורעים, וישעיהו מתאר את הופעתו של המשיח כאיש נבזה וחדל אשים, איש מכאובות וידוע חולי... ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה א-להים ומעונה. ה"נגוע" רומז לנגע המטמא. הרקע ממנו תצמח הגאולה אינו בהכרח כולו טהור. כי הטומאה אצלנו - חיצונית היא, מקרית היא, וסופה להיטהר. מי יתן טהור מטמא? - לא אחד?!

כל תהליך של בשורה חדשה עלול להכיל בתוכו תנודות קיצוניות ומשברים. פעמים שהמשבר עצמו הוא המבשר את הלידה הקרובה ובאה. המאמין לא יחיש. אין הוא מתפעל מתופעת הרגע, הוא רואה גם את הרקע הקודם וצופה גם אל העתיד.

האני אשביר ולא אוליד?! יאמר ה'. אם אני המוליד ועצרתי?! אמר א-להיך. שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.