הלהבה והנרות - שיטות בעימות תרבותי

הלהבה והנרות

שיטות בעימות תרבותי

(לפרשת וישב)

הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה ייכנס כל הפשתן הזה?! פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב ראה את כל האלופים הכתובים למעלה. תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולם. מה כתוב למטה? "אלה תולדות יעקב - יוסף" דכתיב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם (רש"י ישן).

בית עשו לקש

הפשתן תופס נפח גדול. ולכן הגמל הנכנס טעון פשתן לסימטה נראה כממלא את כל החלל. משום כך הוא גם דליק מאוד. גם לקש יש תכונות דומות. הוא תופס נפח גדול ולכן מתעופף ברוח מצויה, ומשום כך גם דליק. לא בכדי נמשל עשו לקש. בשדה חיטה צומח הקש בתחילה. הוא ראשון, גבוה. מי שראייתו שטחית ורואה רק את תחילת הצמיחה, סובר בטעות שלא נזרע השדה אלא בשביל הקש. אולם מי שראייתו מעמיקה וחודרת ורואה את התכלית הסופית, מגלה שלבסוף, כשזורים את התבואה, המוץ והקש עפים ברוח, ואילו הגרגרים נאספים הביתה. עשו יצא ראשון. היה כבר שעיר, כאדם גדול.  ו י ק ר א ו  שמו עשו. רבים קראו לו בשמו. ההמון מתפעל מהיותו כבר עשוי וגמור. לעומתו יעקב קטן ודל. הוא יוצא מאוחר יותר. הוא גדל לאט יותר. ורק מעטים מעריכים אותו.  ו י ק ר א  שמו יעקב - בלשון יחיד. עשו הוא איש שדה, מוכר בחוץ, איש העולם הגדול, אדם מפורסם וידוע. יעקב יושב אוהלים, צנוע ומוסתר. הידיים ידי עשו - הגוף בהתפשטותו. הקול קול יעקב - הרוח בהתכנסותה. עשו מייצג את הכמות, יעקב - את האיכות; עשו - את הקש הנפוח, המרשים, המתעופף והדליק. יעקב - את גרגירי התבואה הקטנים, המעטים, אך הכבדים, התכלית העיקרית שלשמה זורע אדם את שדהו.

מחלוקתם של יוסף ואחיו תובן לנו יותר על רקע העימות שבין יעקב לעשו. בתהליך הברירה הטבעית במשפחת האבות נדחה עד כה אח אחד מפני אחיו. ובדרך כלל הבכור מפני הצעיר. ישמעאל - מפני יצחק, עשו - מפני יעקב. יוסף היה בכור בניה של רחל, אשתו האהובה והעיקרית של יעקב. היו נקודות באישיותו של יוסף שגרמו לאחים לטעות, שתהליך הברירה צריך להימשך, ועל יוסף להידחות מבית יעקב. היו ביוסף סממנים של גינונים חיצוניים: יפה תואר, מסלסל בשערו, לבוש כתונת פסים (אולי מקבילים לבגדי החמודות של עשו), חולם על הנהגה אוניברסלית, ואולי כבר מכין את עצמו לכך על ידי התעניינות בתרבות העולם הגדול ובלשונותיו.

גם בהנהגתו ההלכתית נדמה היה שהוא מדגיש בעיקר את החזות החיצונית. הדיבה שהביא לאביו על אחיו היתה שהיו אוכלים אבר מן החי. והוסבר הדבר על ידי המפרשים, שאין לחשוד חלילה באחים שעברו על אחת משבע מצוות בני נח (עיין רא"ם שם). היתה כאן אי הבנה. על פי ההלכה בהמה אחרי שחיטה מותרת, למרות שהיא מפרכסת ונראית כחיה. האחים אכלו בהמה כזאת. יוסף החמיר על עצמו ונמנע מלאכול בהמה הנראית כחיה. הוא התחשב במציאות המוחשית ולא הסתפק בהגדרה ההלכתית המופשטת. אלא שהוא נהג כן לחומרא. האחים פירשו זאת בטעות כאילו תפיסת עולמו אינה יהודית - הלכתית, אלא נוכרית - חושנית - חיצונית. גישתו החזותית מצאה את ביטויה בהלכה, שבמשכן שילה אכלו קדשים בכל הרואה, בגלוי, בעוד שבירושלים אכלו רק לפנים מן החומה, בהסתר.

לכן מובנת יותר החשדנות של האחים, שחששו מפני השתלטותו של יוסף, שמא יש בה טשטוש ייחודו של עם ישראל ואימוץ מושגים השאובים מהחוץ, שבהם הרושם החיצוני, הכמותי, המוחשי הוא הקובע; ולא הרוח הפנימית, האיכותית.

בן פורת יוסף

אולם יוסף לא זו בלבד שהיה שונה מעשו, אלא שדווקא הוא שטנו של עשו, ולהבתו של יוסף היא שתדליק את קשו של עשו. דווקא קווי הדמיון הם שנותנים ליוסף את הכלים והאפשרויות לתקוף את עשו, בחינת ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו. יוסף הצדיק לא נגרר אחרי מראית עיניו. הוא אינו נותן לחושניות לשלוט בו. אדרבה, הוא שולט בה. עמידתו בנסיון עם אשת פוטיפר משמשת לנו עד היום בנין אב לצדקות. הוא אמנם מעורה עמוק עמוק בחיי מצרים, ותופס עמדה, כמעט הבכירה ביותר. אולם אין הכבוד מסנוור את עיניו. וישימו לו לבדו... ולמצרים האוכלים אתו לבדם, לעומת עשו המוכר את בכורתו בנזיד עדשים. ודרשו חז"ל: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין - עין שלא רצתה לזון ולהנות מדבר שאינו שלה, תזכה ותאכל במלוא עיניה.

יוסף קידש את החזותיות. מראה העיניים לא השפיל אותו, אדרבה הוא העלה את מראה העין מעלה מעלה, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. זאת היא הלהבה המדליקה את קשו של עשו. זהו התוכן החיובי שיוצק יוסף בתוך הנפח הנבוב, הריק שאין בו כלום, וממילא יש בו רק נחשים ועקרבים. להבה זו מעלה את האור גם במבואות האפלים, בכל תהומות הנפש והרפש, ומביאה את העולם לתיקונו.

המאבק בתרבות יוון

מעניין מאוד שמשל דומה על הפשתני והפחמי מופיע במשנה העוסקת בהלכות חנוכה. (אגב, זה המקום היחיד במשנה בו רמוזות בתמצית רוב הלכותיו של נר חנוכה. וטעות בידי הסבורים, שרבי השמיט כביכול את הלכות חנוכה מהמשנה. גם הלכות תפילין, ציצית ומזוזה רק רמוזות דרך אגב במשנה. וכנראה, הלכות אלו ידועות היו לכל).

וכך נאמר במסכת בבא קמא (ס"ב ע"ב):

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה... ר' יהודה אומר: בנר חנוכה פטור.

(אם כי יש להבחין בין המשנה לבין המדרש. במשנה חדר הפשתן לחנות, במדרש הניצוץ יצא מהפחמי והצית את הפשתן בחוץ). לא מקרה הוא שהמדרש בפרשתנו והמשנה בהלכות חנוכה השתמשו באותו ארוע. כי העימות בין החשמונאים לתרבות יוון דומה לעימות בין יעקב ועשו. תרבות יוון היא המשכה של תרבות עשו. האסתטיקה החיצונית, הרושם, הגודל, הכמות, הכוח, הפאר וההדר - הם מאפייניה של תרבות זו. העימות בינה לבין תורת ישראל הוא בלתי נמנע. תורת ישראל מדגישה את האופי ולא את היופי, את האיכות ולא את הכמות, את הרוח ולא את הכוח, את הפנים ולא את החוץ. נצחונה של תורת ישראל על תרבות יוון בוטא על ידי חז"ל בהלכה: מדליקה על פתח ביתו מבחוץ, ולכאורה, הדבר עומד בניגוד לתפיסה האיכותית - הפנימית. אולם היא הנותנת. חז"ל לא ויתרו על ההתמודדות על הרחוב ועל השוק. כדי להגן על הבית בפנים יש צורך להאיר גם את החוץ, עד שתכלה רגל מן השוק - עד שתכלה התפיסה הנמוכה, השטחית המלוכלכת בבוץ, של הרגל בשוק.

גם במאבק תרבותי זה יש שתי שיטות, שיטת ההתבצרות הפנימית ושיטת המאבק החיצוני. בשיטה השנייה מאמצים כלים ואמצעים של הצד שכנגד ומשתמשים בהם כדי לתקוף. שתי השיטות לגיטימיות. אלא שיש מתאימים לשיטה הראשונה. הם חוששים, ובצדק, מללכת בשיטה השנייה. ויש המסוגלים ללכת בשיטה השנייה. שיטה זו, של יוסף הצדיק, מחייבת רמה רוחנית גבוהה, כוחות נפש חזקים, יכולת להתמודד מבלי להתמוטט, אלא אדרבה ניצול הכוחות שבחוץ כמנוף לעלייה רוחנית. זהו ההבדל בין  א ש  לבין  ל ה ב ה .  האש - יוקדת במקומה, הלהבה - יורקת ומתפשטת למרחקים. בית יעקב בכללו הוא אש השורפת את הפשתן הנכנס לחנות ומאיים על קיומה ומנסה להחניקה. הלהבה היא הניצוץ היוצא מהפחמי החוצה ומדליק את הפשתן בחוץ. בשעת הסכנה כולם מודים, שמדליקה על שולחנו ודיו, מוותרים על הצורך להאיר בחוץ. זו היתה השיטה שבה הלכנו בגלות. החוץ לא היה שלנו, הוא היה מנוכר ועויין מדי. בארץ חזרנו להאיר את החוץ, להדליק את כל הפשתנים והקשים הריקניים והנבובים, להצית גם בהם את הלהבה של הטהרה והקדושה, כי נר מצוה ותורה אור.