הסכמי השלום של האבות

הסכמי השלום של האבות

(לפרשת תולדות)

ויאמרו: ראוֹ ראינו כי היה ה' עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך.

פסוק זה אומרים הפלישתים ליצחק. והרי כבר אברהם אביו כרת עמהם ברית, ולשם מה היה צורך בברית חדשה?

ואכן יצחק אינו כורת אתם ברית. וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. שבועה - כן, אולם ברית - לא. ויש להבין, מה בין ברית לבין שבועה?

ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. משמע שעל-פי יצחק נקראת העיר באר-שבע, והרי כבר אברהם קראה בשם זה כי שם נשבעו שניהם? ואכן חז"ל לא ראו בעין יפה את הברית שכרת אברהם עם אבימלך, וזו לשונם (בראשית רבה פר' נ"ד):

אמר לו הקב"ה: אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו שבע כבשות בלי רצוני, חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים... אתה נתת לו שבע כבשות... כנגד כן בניו מחריבין מבניך שבע משכנות. אתה נתת לו שבע כבשות... ארון חוזר בשדה פלישתים שבעה חודשים...

וגדול הפשטנים, הרשב"ם, אינו יכול לפרש את פרשת העקידה, הסמוכה לברית אברהם והפלישתים אלא על פי הדרש: אתה נשבעת לו אם תשקור לי ולניני ולנכדי, בשם בנך ונכדך, לפיכך קח את בנך יחידך והעלהו לעולה...

בין חסדי אבות

אברהם איש החסד מציין את השאיפה לאהבת הבריות ולרחמים ללא גבול. במידת החסד דנים כל אדם לכף זכות, גם את ישמעאל וגם את אבימלך. ואכן הצדק עם אברהם מבחינת האידיאל הסופי שאליו האנושות צריכה להגיע. יצחק  ל ע ו מ ת ו  מציין את מידת הדין, המגבילה את מידת החסד ומצמצמת את התפשטותה הבלתי מוגבלת. מידת הדין מצננת את מידת החסד על ידי ראייה ריאלית יותר של המציאות האכזרית.

הסתמכות מופרזת על יושרם והבטחותיהם של בשר ודם, בעולם שעדיין לא הגיע לשלמותו, בעולם בו שולטים אינטרסים אגואיסטיים-יותר מאשר שאיפות של צדק, יושר ואמת - מסוכנת. תמימות מופרזת בעולם המתנכר למידת החסד האברהמית, עלולה לקפח את אברהם ואת בשורת החסד שלו לעולם. דווקא השאיפה למילויה של מידת החסד מחייבת זהירות והליכה איטית, לבל יבולע למידה זו על ידי כוחות הרשע השולטים כרגע בעולם.

הראיה לכך היא, שלא עבר דור אחד מאז כרת אברהם ברית לדורות עם אבימלך, והפלישתים סתמו את בארותיו של אברהם. גם באר שבע כנראה שנסתמה, או שנתפסה, על ידי פלישתים, ויצחק נאלץ לנדוד לארץ גרר.

והנה אבימלך מציע ליצחק לכרות ברית חדשה. יצחק מפוכח יותר. מנסיונו למד שלמידת החסד של אביו אין שותפים בקרב בני האדם. עדיין לא איכשר דרא. חסדו של אברהם נוצל לרעה על ידי הפלישתים. אברהם אמר קודם "אנכי אשבע" ורק אחר כך הוכיח את אבימלך. הוא נתן בו אמון. הוא רצה להוכיחו מתוך יחסי רעות. הוא הניח, ובצדק, שתוכחה הבאה מתוך יחסי אמון וידידות תשפיע יותר. ואכן כך גם ציוותה התורה, וסמכה את מצוות אהבת הרֵע למצות תוכחה. אלא שהתורה דיברה ל"עמיתך" ול"רעך", לבני ישראל. ביחסי ישראל ואומות העולם עדיין אין אפשרות למערכת יחסים כה מפותחת. (אם כי התורה שואפת לכך שכל בני האדם יהיו ראויים להיות רעינו ואחינו לפחות ביחס לחלק מהמצוות).

מעשים מול הבטחות

אברהם נותן לאבימלך נכסים של ממש: צאן ובקר ועוד שבע כבשות. לעומתו, אבימלך אינו נותן לאברהם דבר. רק "ברית". דהיינו דקלרציה חגיגית. הבטחות, שהתברר אחר כך שאין בהן ממש.

אבימלך מציג את עצמו כנקי כפיים. לא ידעתי... וגם אתה לא הגדת לי, וגם אנכי לא שמעתי... הוא מטיל אשמה סמויה על אברהם שהיה עליו להתלונן בפניו ולדווח לו על אשר עשו עבדיו. הקרבן על פי כללי הצדק הפלישתיים, הוא האשם... ואברהם מראה אצילות נפש. הוא המוותר. הוא הנותן מתנות, הוא נותן אמון מלא באבימלך.

אל נחשוד באברהם שהיה תם. הוא היה תמים - שלם, אולם לא נאיבי. אלא שתפקידו בעולם הוא לנטוע אמון בבני אדם, להקנות את האמונה, הן בה' והן בצלם הא‑להי שבאדם. שליחותו היא, עולם חסד ייבנה. הוא יודע שמבחינה ריאלית עדיין רחוקה הדרך, אך תפקידו להראות לעולם את חזון השלום בשלמותו.

אולם יצחק תפקידו ליישם את הרעיונות הגדולים בחיי המעשה. לכן עליו ללכת בדרך מעשית יותר. חזון השלום האברהמי יישאר כאידיאל שאליו יש לחתור ולשאוף. אולם כדי להגיע אליו צריך לשרוד ולהתקיים בעולם העוין.

תיאורה הציני של התורה את ה"צדק" בעולמנו, כיצד התוקפן מציג את עצמו כקרבן, מתואר אצל יצחק בחריפות רבה יותר מאשר אצל אברהם: אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך, וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום. ובמדרש ניתן על כך משל ידוע (בראשית רבה סוף פר' ס"ד, התרגום לפי ספר האגדה):

ארי טרף ועמד עצם בגרונו, אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך, והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום - ואין לך שכר גדול מזה.

לכן יצחק חייב ללכת בדרך אחרת, מעשית יותר לתנאי החיים העכשוויים. הוא פותח בתוכחה ובהתרסה נוקבת: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי? להצעתם לכרות עמו ברית אינו מתייחס כלל. הוא מתנהג כמדינאי מפוכח. אין הוא שולל בפירוש את הצעתם, אלא מתעלם ממנה. מהתקפתו המוחצת הם יכולים ללמוד בעצמם את יחסו להצעתם. ואף על פי כן הוא נוהג עמהם בנימוס ועורך להם משתה. ורק למחרת בבוקר, לאחר לילה של הרהורים ושיקולים הוא מוכן להישבע להם. שבועה על יחסים תקינים - כן; אך ברית, המוכיחה על ידידות אמת - לא. שבועה, המחייבת אותו בלבד - כן; אך ברית, הכוללת גם את הדורות הבאים - לא!

בסיום - וישלחם יצחק וילכו מאתו  ב ש ל ו ם ,  ולא "לשלום" כנהוג בישראל (ברכות ס"ד ע"א). הליכה "לשלום" משמעותה איחולים לדרך ארוכה העולה ומטפסת במעלת השלמות מדרגה לדרגה עד אין סוף. הליכה "בשלום" משמעותה הרגע. השלום הוא עכשיו בלבד. שלום זמני וחולף. שלום המבוסס על אינטרסים, שאין כל ערובה להמשכיותם גם מחר. "לשלום" הוא שלום של עתיד, שלום של נצח, שלום המבוסס על רמה מוסרית גבוהה. שלום" הוא שלום של שקר, שלום מזויף. למת אומרים "לך בשלום", כי אין לו עוד עתיד עלי אדמות. לחי אומרים "לך לשלום" כי כל העתיד עדיין לפניו.

יצחק נשבע לאבימלך לשלום זמני בלבד. אך אין הוא מוכן למשכן את כל העתיד על הסכם מסוג זה, כפי שעשה אברהם אביו.

יצחק קורא לעיר בשם "באר שבע" מחדש. אולם שם זה, הניתן לה על ידי יצחק, אינו נושא עוד את כל הציפיות והתקוות הגדולות שתלה בה אברהם, אלא את המשמעות הריאלית של יצחק. (לדעת הספורנו קרא לה אברהם על שם השבועה ויצחק על שם המספר שבע, בהיותה הבאר השביעית שחפרו הוא ואביו. השם הוא אותו שם, אולם כמה רחוקה המשמעות. תהום מפרידה בין שתי המשמעויות).

על שמו של יצחק, ולא על שמו של אברהם, קרויה באר שבע עד היום הזה. בעולמנו הזה אין לנו דרך אחרת אלא דרכו של יצחק. לעתיד לבוא תחזור באר שבע ותיקרא על שמו של אברהם.