הערבות ההדדית

הערבות ההדדית

(לפרשות נצבים-וילך)

כל ישראל ערבין זה בזה. - זו אינה מליצה גרידא, אלא הלכה למעשה. כל אחד מישראל ערב לחברו בקיום המצוות. מי ששמע כבר תקיעת שופר ויצא ידי חובתו, יכול להוציא ידי חובתו גם את מי שעדיין לא שמע. ואף על פי שהראשון כבר פטור והשני עדיין חייב, והרי אין הפטור יכול להוציא את החייב! אלא משום שגם הראשון נחשב לחייב, כי הוא ערב לחבירו שלא שמע עדיין; וכל עוד בעל החוב לא פרע את חובו, גם הערב נחשב עדיין לחייב כביכול. וכן בעבירות. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לפי אונקלוס והרמב"ן כוונת הפסוק לומר שחובת התוכחה נובעת מהערבות. המוכיח ערב לעבריין, וכל עוד לא הוכיחו, הוא נושא את חטאו, כאילו חטא בעצמו. אין אפוא מצוה פרטית ועבירה פרטית. כל מצוה שייכת לכולם, וכל עבירה חלה על כולם.

הערבות - בארץ ישראל

הערבות ההדדית הוכרזה בערבות מואב. בסיני התחייב כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי לקיים את התורה. אמנם היינו שם כולנו יחד כאיש אחד ובלב אחד, ובכל זאת - כל אחד לחוד. בערבות מואב הפכה ההתחייבות לחיוב ציבורי. כל אחד אחראי לכולם, וכולם אחראים לאחד. אין לך כל מצוה ומצוה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של 603,550 איש (סוטה ל"ז ע"ב). מדוע לא נכרתה ברית זו בהר סיני, אלא בערבות מואב?

כי בערבות מואב עמד עם ישראל ערב כניסתו לארץ, והערבות ההדדית לא חלה אלא בארץ! בחו"ל הננו עם מפוזר ומפורד לא רק פיזית, אלא גם נפשית ומשפטית. בארץ הננו עם אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד - בארץ. ומשום כך לא נענשו על הנסתרות אלא משעברו את הירדן. שנאמר הנסתרות לה' א-להינו, מלים אלו מנוקדות כדי להדגיש שינוי זה. כלומר, גם עבירות שאדם עבר בסתר, שאין אדם יודע עליהן, כולנו ערבין להן. כי אילו כולנו היינו ברמה גבוהה יותר, לא היה אותו עבריין סמוי מעז לעבור אפילו בסתר. הנורמה החברתית היתה גורמת לו להתנהג אחרת.

וכך נאמר בירושלמי (הובא בתוספות סוטה ל"ד ע"א ד"ה עודם):

בירדן קיבלו עליהם את הנסתרות. אמר להן יהושע: אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות, המים באים ושוטפים אתכם... תדע לך שהוא כן, שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי.

מעמד כריתת הירדן דומה למעמד הר סיני. אלא שבסיני ההתחייבות היתה  א י ש י ת ,  בירדן - היתה  צ י ב ו ר י ת.

ההשלכות ההלכתיות

לערבות זו יש השלכות רבות בהלכה. הציבור - כגוף מלוכד אחד, שכולנו אבריו, קיים רק בארץ. המלכות והסמיכה, קידוש החודש ותענית ציבור - מצוות ציבוריות אלו נוהגות אך ורק בארץ ישראל.

ושנים מגדולי התורה והחסידות, ר' אברהם מסוכצ'וב (מחבר הספר "אבני נזר") ובנו (מחבר הספר "שם משמואל"), משלימים זה את זה בהגדרת הערבות הארץ-ישראלית. האב, ר' אברהם, מפרש שההתנחלות בארץ היא היוצרת את הערבות. ולפיכך רק כלפי יהודי הזכאי לנחלה בארץ הננו ערבים, ומי שאינו זכאי יצא ממסגרת הערבות. משומד, למשל, אינו נוחל נחלה, ולכן אין לנו גם ערבות כלפיו. גם בהיותנו בגולה הננו ערבים זה לזה באמצעות נחלותינו שבארץ. נמצא שאדמת ארץ ישראל היא המלכדת את כולנו ליחידה אחת.

בנו, ר' שמואל, הוסיף הסבר אחר לכך. כלי שרת הופך את כל החלקים שבתוכו ליחידה אחת. כף אחת עשרה זהב. הכף, ככלי שרת, עושה את כל מה שבתוכה ליחידה אחת. ומשום כך, אם אבקת הקטורת מונחת בכף וטָמא נגע בקורט אחד שבה, הוא מטמא את כולה. זוהי תכונתו של כלי קודש. ארץ ישראל - אף היא כך; ככלי שרת היא, וקדושתה מלכדת את כל תושביה לעצם אחד.

התשובה מהפירוד הגלותי

השיבה לארץ ישראל מחייבת גם יציאה מהגלותיות: מהתפיסה הפרטנית, שבה כל אחד רואה את עצמו אחראי לעצמו בלבד ואינו רואה את אחריותו לחברה כולה. קיבוץ הגלויות הוא לא רק ענין טכני של חזרת כל הפליטים לביתם; אלא מהפכה נפשית של חזרה בתשובה מהתפיסה הפרטנית לתפיסה הציבורית. רק כך נוכל להבין את פרשת התשובה: ושבת עד ה' א-להיך... ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א‑להיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך. אין לפרש את קיבוץ הגלויות כשכר על התשובה, שהרי התשובה טרם נסתיימה. רק לאחר קיבוץ הגלויות נאמר: ומל ה' את לבבך... ושמעת בקול ה'... כי תשוב אל ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך. קיבוץ הגלויות הוא חלק מתהליך התשובה. כי הוא עצמו תשובה. התשובה האישית שלפניה היא תשובה "עד ה'" ולא עד בכלל. והתשובה שלאחריה היא תשובה שלמה: "אל ה'". התשובה הראשונה מקבילה למעמד הר סיני, השנייה - לכריתת הירדן.

מילת הלב היא הסרת הערלה האוטמת את הלב בפני הערבות ההדדית, בפני האחריות הציבורית. היא המאפשרת פתיחות לזולת והרחבת האופקים לכלל כולו. וממנה גם כלפי שמים שאין בהם אופק כלל. זוהי התשובה השלמה שעליה אנו מתפללים.

"הקהל"

בסיום כריתת הברית מוסיפה התורה מצוה מעשית המבטאת את הברית המיוחדת, הברית הציבורית בארץ ישראל. מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות... הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך. מעמד "הקהל" הוא מעין חידוש הברית שבערבות מואב. אתם נצבים היום כולכם... טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך. במוצאי שנת השמיטה, לאחר שנה שלמה של ביטול המחיצות האישיות, השמטת הפירות הפרטיים לציבור כולו ושמיטת החובות, הלב פתוח למעמד "הקהל" שבו נקרא העם כולו לקריאת התורה ולקבלתה מחדש.

יש להניח שתלמיד חכם גדול היה מעדיף להישאר בביתו ולשקוד על תלמודו מאשר להצטופף בעזרה ולשמוע את קריאת התורה יחד עם פשוטי העם, הנשים והטף. מבחינת הקידום האישי של הלמדן יש כאן אולי ביטול תורה. אולם מצד האחריות ההדדית, של חידוש הברית בין העם כולו, כציבור, לבין התורה, זהו קיומה של התורה. וזה ענין שמיטה אצל הר סיני. אלא שבסיני ההתחייבות היתה יותר אישית, ובערבות מואב - ציבורית.

ממתי חלה הערבות? הערבות החלה למעשה רק מרגע שעברו ישראל את הירדן. אולם משה מכריז על הברית של הערבות כבר בערבות מואב, לפני שחצו ישראל את הירדן. נראה, שנוסף לדרכו האופיינית של משה, לעשות כל מה שניתן כדי להכין את עם ישראל לקראת כניסתו לארץ (ראה למשל הקדשת ערי המקלט בעבר הירדן) יש כאן נימוק נוסף: כשם שארץ ישראל היא היוצרת את הציבוריות הישראלית, כך הציבוריות הישראלית היא שמקדשת את ארץ ישראל. ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל, או שופט, או נביא, מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים (רמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ב). נמצא אפוא, שהעם והארץ קיבלו את תוקפם ההלכתי בו זמנית, וכל אחד מהם נותן תוקף הלכתי לחבירו.

לכן היה צורך לארגן את העם במסגרת ציבורית הדוקה ומגובשת ערב כניסתו לארץ. כדי שמיד בנוח רגלי העם בירדן ייהפך העם לציבור, והארץ תוכל להתקדש על ידי העם כציבור. וזאת על ידי התורה, כי התורה, העם והארץ - חד הם.