השלום

השלום

(לפרשת נשא)

ברכת כוהנים מורכבת משלוש ברכות. כל אחת ארוכה ונעלה יותר מחברתה. יברכך ה'... יאר ה'... ישא ה'... ושיאה הוא: שלום. וכן בתפילת יום יום. התפילה עולה מעולם לעולם. ברכות - עשייה, פסוקי דזמרה - יצירה, קריאת שמע וברכותיה - בריאה. עמידה - אצילות. ושיא השיאים, פסגת כל השאיפות והברכות היא הברכה האחרונה: המברך את עמו ישראל בשלום. וכן בתפילת ערבית של שבת, וכן בקדיש, השלום חותם את כל הברכות. וכן מנהג ישראל לברך זה את זה באיחולי: שלום. ובשבת: שבת שלום. (וכאן המקום להתריע על החיקוי הנלוז הפושה בחברה המאחלת זה לזה: "ביי" ו"היי" במקום "שלום"...).

שמו של ה' - שלום

שמו של ה' הוא  ש ל ו ם .  וזאת עד כדי כך שאסור לומר שם זה במקום מגונה, כגון בית המרחץ. ויש הנזהרים שלא לכתוב את המלה "שלו-ם" בפתיחת מכתבים אלא בראשי תיבות, בגלל קדושתה. הדבר מוסבר בברכת הפתיחה של יוצר: יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל.

הרבה סתירות יש בעולם: אור וחושך, טוב ורע. אולם יש מקור אחד לכל ותכלית אחת לכל. ה' אחד ושמו אחד, הכולל את הכל, הוא המנצח על ההרמוניה החובקת את כל היקום. גם את זה לעומת זה עשה הא-להים. ומכיוון שהוא מאחד את כל הסתירות ואת כל ההפכים, הוא שברא כל אחד מהם, והוא מחיה את כולם ונותן לכל כוח וכוח את מקומו ואת זכות קיומו, לכן שמו שלום.

רעיון זה יסביר לנו את המצוה שנצטווה הכוהן בפרשה: וכתב את האלות האלה... (כולל השמות הקדושים!) ומחה אל מי המרים. וכבר תמהו חז"ל על כך ואמרו שגדול השלום שהשם שנכתב בקדושה יימחה, כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. והדבר עדיין טעון הסבר: וכי הצורך להשלים בין שני בני זוג כאן, עלי אדמות, יתיר את מחיית שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה?! אולם היא הנותנת. השלום בין הבריות הוא הוא שמו של ה'. האחדות, היכולת להתגבר על אינטרסים אישיים, לראות בשלום ערך גדול, וליישמו בחיי המעשה עם כל הקשיים והבעיות, הוא הקיום של הרעיון הנשגב של ה' אחד ושמו אחד. "מחיקת" שם ה' לשם הבאת שלום היא בעצם כתיבתו האמיתית בחיי המעשה. המחלוקת היא סתירה לרעיון האחדות הא-להית. השלום הוא חיזוק האמונה בה'. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. לכן מותר לשנות מפני השלום. כי המחלוקת היא השקר הגדול ביותר. עמידתו של כל אחד על אמיתתו החד-צדדית, מבלי יכולת להכיר באמיתתו של רעהו, היא שקר ולא אמת. כי אמת אמיתית רואה את  ה כ ל  מתוך ראייה שלמה ומקפת יותר. האמת האנושית היא בדרך כלל קטנונית, חלקית. האמת הא-להית היא שלמה ומכילה בתוכה את כל האמיתות. כדי להביא את בני האדם לראייה מאוזנת ושקולה יותר, כדי להוציא אותם מקליפתם הסגורה והמצומצמת, יש לפעמים הכרח "לשנות" כביכול. אולם שינוי זה הוא הוא האמת. כי רק אמת שיש בה שלום היא אמיתית. אמת מתעמתת שלא לצורך הכרחי, ונלחמת בשצף קצף מתוך שלילה מוחלטת של הזולת, היא שקרית.

שלום ושלמות

שלום אמיתי שואף לשלמות, לראייה שלמה ביותר, להכרה במגבלות של כל אחד ובהכרח להסתייע באחר כדי להשתלם. הרצון להידמות לשלמות הא-להית המוחלטת הוא יסוד השלום בעולם. נמצא שהחותר לשלום הוא בעצם המאמין, גם אם הוא אינו מודע לכך בגלוי. לכן דרשו חז"ל על הפסוק חבור עצבים אפרים הנח לו, שאפילו כאשר ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב"ה: אין שטן נוגע ביניהם. אבל כשנחלקו, מה נאמר בהם - חלק ליבם עתה יאשמו, הא גדול השלום ושנואה המחלוקת.

עבודה זרה היא התפיסה הרואה בעולם כוחות שונים המתגוששים זה עם זה. צורתה המודרנית היא התיזה המניחה שההתפתחות בטבע הינה תוצאה של מלחמת הקיום הנוראה, שבה רק החזק מצליח לשרוד, או שהכל נוצר במקרה מיסודות שונים ואף מנוגדים. זוהי התפיסה האומרת שלעולם אין סיבה אחת ותכלית אחת. כל האידיאולוגיות הללו מוכחשות על ידי העובדה המעשית שאנשים מעדיפים לחיות בשלום זה עם זה. הם אינם מוכנים להכיר דה-פקטו בחוק מלחמת הקיום. הם מכחישים אותו בעצם אמונתם בשלום, ובנכונותם להקריב ולוותר למען השלום. אנשים כאלו מאמינים הם בעצם באחדותה של הבריאה. בתת הכרתם מניחים הם שיש בורא אחד לעולם ומנהיג אחד לבירה.

השלום - ערך ולא רק צורך

השלום הוא אפוא לא רק צורך קיומי, המביא תועלת עכשווית. השלום הוא ערך יסודי באמונתנו. השלום הוא גם השקפת עולם וגם מערכת חיים מיוחדת במינה. הוא השקפת עולם פתוחה ורחבה, המשתדלת להבין גם את הזולת, ומערכת חיים של מיזוג פנימי בין הקצוות, של עידון, של חתירה לשלמות, של שאיפות רוחניות נאצלות. שוחר שלום אמיתי אינו מסוגל לשנוא, להפקיר את חיי מתנגדו או להציגו באור מסולף כמין קריקטורה. הוא מתייחס בחיוב לכל רעיון, לכל דעה ולכל רגש, ללא התנשאות וללא שלילת הזולת. הוא רואה את הטוב והחיובי שבכל אדם ובכל קבוצה, בין של אוהבים, בין של אויבים. שלום אמיתי מתחיל קודם בבית. הן שלום הבית הפרטי, הן החברתי והן הלאומי. ורק כשהמעגלים הולכים ומתרחבים הם מקיפים גם שלום בעולם ושלום ביקום.

השלום הוא מהפכה נפשית פנימית יותר מאשר הסדרים חיצוניים. ולכן ברכת הכוהנים, המסתיימת בשלום, מסכמת שתי פרשיות קודמות: פרשת סוטה ופרשת נזיר. הסוטה, כאמור, פגעה בשלום הבית. הנזיר, פוגע בשלום החברה. הנודר - כאילו בנה במה. אין הוא מסתפק בנורמות המקובלות. הוא יצר לעצמו נורמות שונות, ייחודיות ומתבדלות. פעמים יש הכרח בכך. הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. אולם גם הנטייה המוגזמת לקצה השני, יש בה פן שלילי. יש צורך לאזן אותה על ידי קרבן חטאת. את שניהם יש לברך בשלום. גם הסוטה, שהפרה את שלום הבית על ידי נטייתה המוגזמת לתאוותיה הבהמיות, וגם הנזיר, שהפר את שלום החברה על ידי נטיותיו הרוחניות המוגזמות - שניהם גם יחד צריכים את ברכת השלום.

הכוהנים הם שנבחרו לברך את ישראל בשלום, כי הם נעלים מעל לכל אינטרס פרטי. הם מתעלים מעל לכל הכיתתיות והקטנוניות בחברה. הם מסוגלים לראות הכל בעין טובה, ולכן הם הראויים לברכה זו.

לכוהנים אין נחלה פרטית, אלא הם מתמסרים לכלל. הכוהנים הם משרתי המקדש, המרכז הרוחני של עם ישראל ושל העולם כולו, תל שכל הפיות פונים אליו, ושממנו יוצאת השראה וברכה לכל העולם. הכוהנים הם אנשי הרוח, מורי התורה והמשפט. לכן הם נושאים את כפיהם השמימה, כשרגליהם היחפות מחוברות, ללא חציצה, לקרקע. כי בברכתם הם מאחדים את התורה ואת הארץ, את העם ואת העולם; ובכך מאחדים את כל הקצוות וכל הניגודים ביקום, ומיישבים הם את כל הסתירות ואת כל העימותים (אמנם לחליצת הנעליים יש הסבר אחר בתלמוד, אולם התוצאה היא חיבור הארץ עם השמים). לכן נשיאת הכפיים במקדש חייבה את הזכרת השם המפורש. כי רק מתוך אמונה מרוממת, מתוך שאיפה לשלמות מוחלטת בכל התחומים, רק מתוך ראייה חודרת ומקיפה, הכוללת את הכל ומאחדת את הכל, רק מתוך הארת פנים א-להית ונשיאת פנים שיש בה רק התנשאות חיובית אל על, ושאין עמה התנתקות מצרכי הקיום הארציים - רק מתוך אלו נאמר: וישם לך שלום.