ואהבת לרעך כמוך

ואהבת לרעך כמוך

(לפרשת קדושים)

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושא. הוא זיל גמור (שבת ל"א ע"א).

שמאי, שהבין כנראה היטב במלאכת הבניין, התייחס גם אל בניין אישיותו הרוחנית של האדם באופן דומה. אי אפשר לבסס את קומתו הרוחנית של האדם על בסיס צר של רגל אחת. יש צורך לפחות בשתי רגליים. רק כך העמידה יציבה. שתי הרגליים הן: אהבת ה' ואהבת הרע. על אחת מהן בלבד אי אפשר להתקיים. הלל סבר לעומתו שהבסיס של אהבת הרע הוא רחב דיו כדי לכלול בתוכו גם את אהבת ה'. ניתן אפוא, לדעתו, לבנות את קומתו הרוחנית של האדם על בסיס איתן ומוצק זה.

מאהבת הרע לאהבת ה'

ואכן רש"י מפרש, בפירושו הראשון, את דברי הלל כך:

"רעך ורע אביך אל תעזוב" - זה הקב"ה. אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך.

כלומר, חברך הוא הקב"ה. רעיון עמוק לימד אותנו רש"י. הרי הלל כלל במצוה זו את כל התורה כולה, גם את המצוות שבין אדם למקום. ועל כרחך גם המקום נחשב לרֵע, שאוהבים אותו ומעוניינים בטובתו, ולכן מקיימים את מצוותיו ונמנעים מלעשות דברים השנואים עליו. נראים הדברים שלדעת הלל הדרך לאהבת ה' עוברת דרך אהבת הרֵע, כי הכפירה בה' נובעת לדעתו מתפיסה אגוצנטרית. מי שמעמיד את עצמו במרכז, אינו יכול להכיר במציאותו של ה', ובעומקו של דבר אינו מסוגל להכיר במציאותו של הזולת בכלל. אדם כזה שבוי בתוך קונכייתו האגואיסטית ומתייחס לכל הסובב אותו על פי צרכיו הפרטיים. מי שנפתח כלפי הזולת, מי שמכיר במציאותן של בריות אחרות ומעוניין בטובתן, הוא אלטרואיסט ולא אגואיסט. אדם כזה פתוח לשמוע גם את דבר ה', אדם כזה הוא אידיאליסט ולא מטריאליסט. שורש הכפירה אינו אידיאולוגי אלא מוסרי. גם אם נצליח לשכנע מישהו רציונלית בקיומו של א-להים, הוא עלול לסרב לקבל את ריבונותו של ריבון העולם; כי הוא מתקומם כולו נגד הרעיון שהוא יוותר על ריבונותו של עצמו, ויתחשב במציאותו של זולתו. אולם מי שמצפונו ער וקשוב לכל מצוקה, מי שנפשו רגישה ועדינה להשתתף בכל סבל וצער בעולם ודרוכה לעזרה לכל נזקק - נפש כזאת פתוחה בוודאי גם לשמוע את קול ה', בורא העולם ומנהיגו.

אולם לכאורה פסוקנו סותר בעצמו רעיון זה. הוא מצוה על ואהבת לרעך  כ מ ו ך .  קנה המידה לאהבת הזולת הוא האהבה העצמית. הנחת היסוד היא לכאורה שיש אהבה עצמית, אלא שיש לאהוב את הרע לא פחות מאשר האדם אוהב את עצמו. לדברינו כל יסודה של אהבת הרֵע היא הזולתיות ולא האנוכיות!

מסופר על הרבי מקוצק שהיה דורש פסוק זה כך: כמוך?! וכי מותר לאדם לאהוב את עצמו?! אלא "כמוך", כשם שאתה מחוייב לשנוא את עצמך תכלית שנאה, כך חייב אתה לאהוב את אחרים תכלית אהבה (ספורי חסידים).

בין יוצאי בית מדרשו של הרבי מקוצק המשיכה השאלה להדהד, וה"שפת אמת" מיישב שואהבת הוא פועל יוצא, שעליך להאהיב את ה' על חברך. וכשם שאתה מצוה לאהוב את ה' בעצמך, כך עליך לדאוג לכך שחברך יאהב את ה' כמוך.

ניתן להוסיף ולומר, שניתן להאהיב את ה' רק על ידי שאוהבים את הזולת. וכמו שאמר אותו ישמעאלי על ר' שמעון בן שטח שהחזיר לו את מרגליתו, ברוך ה' א-להי שמעון. מי שרואה אדם מוסרי, בעל מידות נאצלות, אוהב את הבריות, רואה מהיכן ינק אדם מידות אלו. וכך הוא מזדהה לא רק עם אוהבו, אלא גם עם אמונתו, שהיא מקור האהבה.

מאהבה עצמית לאהבת ה'

הראי"ה קוק, כדרכו, הופך את הקערה על פיה. הוא אינו רואה שום פסול באהבה העצמית. אדרבה, תופעה טבעית זו, יש בה כנראה יסוד בריא. עובדה היא שגם באהבת הרֵע אומרת ההלכה: חייך קודמין לחיי חברך. כמוך, נאמר, ולא יותר ממך. האהבה העצמית נשארת בעינה גם כאשר אנו מצווים לאהוב את הזולת. ור' עקיבא הוא שקבע את שני הכללים, גם זה כלל גדול בתורה וגם חייך קודמין. וכך אומר מרן הרב קוק (אורות הקודש ח"ג עמ' י"ג):

הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההוויה.

כי מהי עצמיותו של האדם? אברי גופו הבשרניים אינם עצמיותו של האדם. רוחו ונשמתו הן הן עצמיותו. צלם האלוקים שבו. האוהב את עצמו באמת, אוהב הוא את הכל. אהבת הרע היא איפוא הרחבה מוגדלת של ה"אני". ראיית כל פרט כחלק מהכלל, מגדילה את הפרט. יש בגישה מהפכנית זו תפיסה עמוקה ביותר של אהבת הרֵע. שלילת האנוכיות עלולה להביא את האדם לפסיביות, לאדישות כלפי עצמו וממילא כלפי זולתו. האהבה העצמית יוצרת מוטיבציה חזקה. אדם להוט, באופן טבעי, לממש את עצמו, לפתח ולהגדיל את עצמו. לכן אין לנו עניין בדיכוי פעילותו של האדם, אלא אדרבה, בהמרצתה. היוזמה האישית - ברוכה היא, ומשום כך אמרה התורה שהאדם יראה את רעהו כחלק ממנו, וממילא יפעל לטובת חבירו בהמרצת יתר.

מאהבת ה' לאהבת הרֵע

נמצא שהרקע הסמוי לאהבת הרע הוא אהבת ה'. ולכן סיומו של הפסוק הוא: אני ה'. לדעת הראב"ע, הכוונה בסיומת זו היא להדגיש את המוצא של המין האנושי. הלא אב אחד לכולנו, הלא א-ל אחד בראנו. היות כולנו יצירי כפיו של ה' מחייבת את היחס החברי שלנו זה לזה. אולם, כאמור לעיל, יש בסיומת זו כוונה נוספת: ההכרה בה' משמעותה הרחבת אופק הראייה מהמבט האגוצנטרי המצומצם לראייה כוללנית רב היקפית. אדם המכיר את עצמיותו באמת, מגיע לרמה אידיאלית גבוהה של רוחב דעת שיש בה מזיו קונו. וכשם שאין לדבר על ה"אני" של ה' במושגים קטנוניים של אגוצנטריות חלילה, אלא אדרבה בכלליות המקיפה את הכל; כך גם אדם המגיע למימוש עצמי מפותח רואה את עצמו אישיות כללית, הדואגת לכל. וכשם שטוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, כך גם האדם המגיע לרמה מוסרית אידיאלית מוצא את סיפוקו האישי בהטבתו לכל היצורים. אדם כזה לא יסתפק במצוות שבין אדם לחבירו. שאיפתו לשלמות תביאנו בהכרח לשלמות של כל רבגוניותה של אישיותו. נמצא שכל התורה כולה אינה אלא פירוש של העיקרון הבסיסי של אהבת הרע האמיתית.

יתירה מזאת. ניתן לומר שאהבת הרע המתנכרת במוצהר למקורה הא-להי כורתת את הענף שעליו היא יושבת. ראשית, התנכרות זו שוללת את המוצא האחד של המין האנושי. שנית, וזה העיקר, היא משמיטה את ההיקף הכוללני של החיים, וממילא את משמעותם הערכית והאידיאליסטית. החיים הופכים להיות חומרניים ומגושמים, והאגוצנטריות הגסה והפראית תופסת מקום מרכזי. חומרנות היא בהכרח אנטי חברתית. גם כאשר היא מתיימרת להציג רעיונות חברתיים, אין בה אלא ניצול החברה לצרכים אגואיסטיים. המליצות החברתיות אינן אלא מחלצות חיצוניות המסוות תחתיהן אנוכיות חסרת מעצורים.

אף כאן מתגלה מרן הרב קוק זצ"ל בעומק תפיסתו. הוא התייחס לתנועות החברתיות הגדולות שהיו בימיו בצורה חיובית, וזאת למרות תפיסתן המטריאליסטית והאתיאיסטית הקיצוניות. לדעתו, מי שדוגל ברעיונות חברתיים אמיתיים, ובעיקר במסירות נפש אידיאליסטית, אינו יכול להיות מטריאליסט ואתיאיסט. בעומק הכרתו מאמין הוא בה'. מי ששוחר באמת טוב וצדק הוא בהכרח מאמין בה', גם אם אינו מודה בכך בגלוי. צדיק באמונתו יחיה.