ויירא ויצר לו - מלחמה ומוסר

ויירא ויצר לו

מלחמה ומוסר

(לפרשת וישלח)

"ויירא יעקב מאד ויצר לו". "ויירא" - שמא ייהרג, "ויצר לו" - אם יהרוג הוא את אחרים.

כך כותב רש"י (על פי המדרש). והדבר תמוה, הרי הבא להרגך השכם להורגו, ומדוע נקף מצפונו של יעקב? עמדו על כך פרשני רש"י. הנחתם הבסיסית היא שזכות ההגנה העצמית של יעקב אמנם הצדיקה פגיעה ברודפיו. ותשובתם היא שחששו של יעקב היה שמא יפגע בטעות במי שלא התכוון להורגו (מהר"ל, גור אריה שם); או שתוך כדי מאבק הוא עלול להשתמש בלא אבחנה באמצעים דרסטיים מדי, מעבר לפרופורציה הנדרשת (ר"א מזרחי). חששות אלו לא עיכבוהו מלהתכונן מעשית למלחמה ולנקוט באמצעי הגנה חריפים. חששות אלו גרמו לו רק להצטער, אולם לא להימנע בשל כך מהתגוננות פעילה. המוסר הישראלי, בניגוד למחקיו ומזייפיו, נאבק נגד האלימות ונגד שפיכות הדמים, בהתקפה שכנגד. כי זוהי לא רק ההגנה הטובה ביותר, אלא זהו גם הצדק האמיתי ביותר, לגדוע את ידי הרשע. אולם דבר זה חייב להיעשות בגבולות המדויקים. לעשות את הנחוץ בלבד, וללא שמחה לאיד, אלא מתוך הבעת צער אמיתית על ההכרח שבנקיטת אמצעים אלו.

בין יעקב לבניו

לעומת זהירותו של יעקב לא לפגוע במי שאינו אשם, בניו, שמעון ולוי, נהגו אחרת. ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. הם לא הבחינו בין צדיק לרשע, אלא פגעו בכולם, ללא אבחנה. לכאורה היה צריך יעקב לגנותם כרוצחים שפלים. ולא היא. סמוך למאורע הוא מעלה טענה פרגמטית: ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי. ובאחרית ימיו הוא נוזף בהם על ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. הוא אינו כועס אלא על אפם ועברתם, אך לא על עצם המעשה. מדוע? המהר"ל מפראג (גור אריה שם) מעמידנו על ההבדל המהותי שבין מלחמה לבין מריבה אישית.

דלא דמי שתי אומות, כגון בני ישראל והכנענים... ולפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה.

יסוד גדול הניח לנו המהר"ל. מריבה בין שני אנשים שונה ממאבק לאומי. במאבק לאומי העם הוא מעין אישיות אחת גדולה. לכן המריבה מקבלת ממדים כלליים. והחוקים החלים עליה שונים בהתאם. בעקרון, אותם חוקים מוסריים המתירים את ההגנה העצמית במריבה אישית, חלים גם על המלחמה. אולם בהיות המלחמה בין עמים, הפרופורציות משתנות.

במלחמה, כל אדם הוא אבר בגוף הלאומי הגדול. וכשם שבמריבה אישית ההגנה העצמית מצדיקה פגיעה באחד מאבריו של התוקף, כדי להניאו מלהמשיך ולתקוף, במלחמה מצדיקה גישה זו פגיעה בבני העם התוקף, גם אם באופן אישי אינם צד פעיל במלחמה. היותם שייכים לאורגניזם הלאומי מתיר את הפגיעה בהם. ומכאן ההיתר להרוג וגם להיהרג במלחמה, דבר שתמהו עליו הפרשנים. הרי לא התירה התורה סיכון עצמי אלא בשלוש העבירות החמורות, עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. ואילו במלחמה התירה התורה להסתכן ולסכן אחרים (עיין מנחת חינוך מצוה תכ"ה). על פי המהר"ל התשובה מובנת. במלחמה הפרופורציות משתנות. וכשם שמותר לאדם הנאבק על חייו להקריב מאברי גופו, עור בעד עור ,וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כך במלחמה מותר לסכן יחידים כדי להציל את הכלל. והוא הדין בצד שכנגד, באויב. כאשר נאלצים להילחם בחיילים אי אפשר להימנע מפגיעה בלתי מכוונת גם באזרחים. פעמים שפגיעה בעורף ממוטטת את החזית כולה. כל העם צבא, וכל הארץ חזית. זו אינה מליצה אלא אמת. אמת אכזרית וכאובה, אך אין מנוס מלראותה נכוחה. אולם יש להדגיש: אין היתר להרוג אזרחים סתם, אלא אך ורק כתוצאה מהמאבק המלחמתי הכולל.

קללתו של יעקב על שמעון ולוי, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה - יש בה גם, בעקיפין, תוכחה קשה על עצם המעשה. כי מאחר שלא התייעצו עמו, אלא פעלו מכוח יצר הכעס האישי, הם השמיטו בכך את הענף ההלכתי, שמכוחו היו אמורים לפעול. הם אינם שלוחי ציבור. מלחמתם אינה לאומית. ולכן גם לא היתה הצדקה למעשיהם.

שרו של עשו

יעקב התייחס בתחילה לעשו ביחס אישי. הוא לא הרשה לעצמו לראות את העימות מתוך ממד כללי. לכן ויירא ויצר לו. גם פחדו האישי, וגם צערו על הפגיעה האפשרית באחרים, שניהם נבעו מאותה גישה של יעקב החוזר מחו"ל לארץ ישראל ועדיין מודד את הדברים בקנה המידה הקודם, כאילו יש כאן עימות  א י ש י  בינו לבין אחיו. המאבק עם האיש בחשכת הלילה, במעבר יבוק, שקדם לפגישתו עם עשו, בא ללמדו שהבעיה אינה אישית אלא כללית. המכנה המשותף של ציבור הוא רעיון מסוים, תכנים משותפים, תוכניות משותפות, סגנון מאפיין, גם צרכים משותפים. כל אלו יחד יוצרים אידיאה מופשטת. זהו "שרו" של העם. כשם שלכל עשב יש מלאך האומר לו "גדל"! דהיינו כח טבעי המאפיין את אותו העשב, והחוקים המיוחדים הפועלים על צמיחתו המיוחדת, כך יש לכל עם מלאך המאפיין אותו, החוק שעל פיו הוא פועל. מפגש זה בין שרו של עשו לבין יעקב בא להרגיע את יעקב, לבל יירא ולבל ייצר לו. הוא בא להוציאו מתפיסתו הפרטנית לראייה כוללת ומקיפה יותר. מעבר יבוק הוא המעבר מהגלות לארץ ישראל. מהתפיסה הפרטנית, המאפיינת את החיים הגלותיים בחו"ל, לתפיסה ממלכתית, ציבורית, כלל-לאומית, המאפיינת את החיים החדשים בארץ ישראל.

יוצאי ירך יעקב

במאבק זה יצא יעקב צולע על ירכו. אמנם כלל ישראל יצא מנצח מהמאבק, אולם יוצאי הירך עלולים להיפגע. אלא שפגיעה פרטית זו באברי האומה, אינה יכולה לפגוע בגוף הכללי כולו. ותזרח לו השמש... ויבוא יעקב שלם עיר שכם.

מעניין, מצד עשו מופיעה שרו. ואילו מצדו של יעקב נאבק הוא עצמו. האם אין ליעקב גם כן אידיאה מופשטת, מין שר של מעלה? בודאי שיש. אולם זהו ההבדל בין יעקב לעשו. יעקב עצמו הוא האידיאה. אין זו אידיאה מופשטת, שניתן להפרידה מפרטיה, האנשים החיים עלי אדמות. באומות העולם יתכן מצב שהאומה מתה ואילו שריה, רעיונותיה, תרבותה, תכניה, נשארו בספריות ובמוזיאונים בלבד. לא כן חלק יעקב. יעקב אבינו לא מת. יעקב הפיזי ושרו האידיאי - מושג אחד הם. לא ניתן להפריד ביניהם. עם ישראל נשאר חי וקיים, כעם הכולל אנשים חיים ופעילים, למרות המאבקים המרים, למרות הפגיעה הקשה בכף הירך. האידיאה הישראלית תמיד תינשא על ידי גוף חי. והגוף החי יישאר תמיד צמוד לאידיאה שלו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה.

בשורת נצח עולה ממכתו של יעקב. ממכה עצמה מתקן רטייה. למרות הפגיעה בירך וביוצאי הירך - בני ישראל, יוצאי ירכו של יעקב, יתמידו לעולם בדבקותם ברעיונות אביהם, וימשיכו את מאבקו, עד היום הזה. בין יתר הרעיונות שהנחיל יעקב ליוצאי ירכו היא הסלידה משפיכות דמים ומאלימות. פעמים רבות נוצלה "חולשה" זו ללחץ על יעקב וצאצאיו לוותר למתנגדיהם, עד כדי סיכון קיומם. בעיקר מודגשת "חולשה" זו אצל יוצאי ירכו המדולדלים מגופו העיקרי של ישראל. זהו הגיד הקושר אותם לגוף. זוהי המכה בירך שגרמה לצליעתו של יעקב, להעדר איזון בין שתי ירכיו. כי בהעדר אידיאה דתית, מתמקד עיקר זיקתם לישראל באידיאה המוסרית, וזו זכותם. אולם בסופו של מאבק מצליח יעקב לאחוז במלאך בחזקה ולא לשחררו עד שהוא מברכו בשני שמותיו: יעקב וישראל,  " י ש ר א ל "  - על שם שאיפותיו האידיאליות,  ו " י ע ק ב "  - על שם צרכי קיומו. יוצאי ירך יעקב ירשו מאביהם את הסלידה מכל שפיכות דמים, גם כאשר הכרח לעשות זאת. אולם כתוצאה מאותו מאבק לילי ארוך מובטחת ליעקב ויוצאי ירכו ברכת המלאך, לשמור על האיזון בין ה"ויירא" לבין ה"ויצר לו". שהצער לא יגרום ליִראה מוגזמת, ולהפרת האיזון הנחוץ בין שתי הירכיים עליהם נשען בית ישראל. כאשר יעלה שחר הגאולה, והרמה המוסרית בעולם תעלה, תבוא גם הרפואה לירכו הצולעת של יעקב. וכשתזרח השמש יבוא יעקב שלם, בגופו ובערכיו, בשלום ובשלמות, עיר סוכות - לעיר שאינה צריכה חומה, אלא סוכתה היא ביטחונה: סוכת שלום. ופרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום.