זכור ושמור בדיבור אחד

זכור ושמור בדיבור אחד

(לפרשת ואתחנן)

ההבדל הבולט ביותר בין עשרת הדיברות, כפי שניתנו למשה בסיני, לבין חזרתן לדור יורשי הארץ, הוא במצוות השבת. בפרשת יתרו נאמר זכור את יום השבת לקדשו, ובפרשת ואתחנן - שמור. אולם לא רק בפתיחת הדיבר בולט ההבדל, הוא קיים גם בתוכנוֹ. בפרשת יתרו הנימוק לשבת הוא: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בעוד שבפרשת ואתחנן הוא: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... פרט נוסף שיש לשים לב אליו הוא, שבפרשת יתרו הוזכרה הבהמה באופן סתמי: וכל בהמתך, ואילו בפרשת ואתחנן פירטה התורה את הבהמות: למען ינוח שורך וחמורך כמוך.

סיבת ההבדלים

מסתבר שההבדל בין שתי הפרשיות נובע משינויי המקום והזמן. בפרשת יתרו נאמרו הדברים לדור המדבר. בפרשת ואתחנן - לדור נוחלי הארץ. דור המדבר חי בצל ענני הכבוד: לחמו ניתן מהשמים; מימיו נאמנים, מהצור; אין לו שדה וכרם, לא חריש ולא קציר; הבהמות לא עבדו קשה גם כל ימות השבוע. לעומת זאת בארץ טורח האדם ועמל קשה כל ימות השבוע. השור חורש והחמור נושא את התבואה. בשבת, המנוחה מורגשת יותר, בעיקר לשור ולחמור, בהמות העבודה המובהקות, וכן לאדם. במדבר לא הוצרכה השבת כל כך כיום מנוחה. עיקרה היה זכור, בהזכרת ערכה של השבת, שהעולם אינו מקרה: הוא נברא יש מאין על ידי הבורא, וממילא יש לו תכלית. החומר נברא על ידי ישות רוחנית, ולכן הרוח היא המשמעות העיקרית שיש לעולם ולאדם. שאיפת האדם צריכה להיות ליום שכולו שבת לחיי העולמים. בארץ, שבה האדם עבד לאדמתו ולפרנסתו, ייעודה של השבת הוא לשחרר אותו גם מעול העבודה הפיזית. לכן מודגש יותר הנימוק של יציאת מצרים, ותוכנה של השבת הוא בעיקר שמור, דהיינו שמירת השבת מכל מלאכה. לפי הסבר זה, השמור בארץ הוא, נחות, יחסית לזכור במדבר. אולם יש מקום למבט הפוך.

ידיעה וראייה

לכשנתבונן יותר, נמצא, שהנימוק של בריאת העולם הוא מופשט, פילוסופי. הרי איש לא ראה במו עיניו את בריאת העולם. אנו יודעים על כך מתוך ההנחה הנסיונית, שלכל תופעה חומרית יש התחלה ויש סיבה; החומר אינו יכול להיעשות מאליו. לעומתו, הנימוק של יציאת מצרים הוא מוחשי. זו עובדה הסטורית, שדור נוחלי הארץ ראה אותה בחלקו במו עיניו, וחלקו האחר שמע עליה מאבותיו שיצאו בעצמם ממצרים. לדור המדבר, החי חיים רוחניים, מתאים יותר נימוק מופשט. לדור נוחלי הארץ, החי חיים מעשיים, מתאים יותר נימוק מוחשי. ואל ייקל בעינינו הנימוק המוחשי לעומת הנימוק המופשט. לדעת ר' יהודה הלוי גדול האחרון מהראשון. הראשון - הפילוסופי - הוא ספקולטיבי. הוא בנוי על השערות והנחות. הוא נשען על בינתו של האדם, שאינה מסוגלת לבטוח בעצמה. בעוד שהנימוק השני - המוחשי הוא עובדתי ובלתי מעורער. ה' התגלה לעיני ישראל ביציאת מצרים ובהר-סיני ודיבר עמהם פנים בפנים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. אמונה חווייתית, בלתי אמצעית, גדולה יותר מחשיבה שכלתנית. בארץ-ישראל, ערש הנבואה, גם השבת היא יום של השראה רוחנית, מעין התגלות. בגלות, בהעדר נבואה והתגלות ישירה, נצרך האדם לאמצעים שכליים, ויום השבת משמש רק "זכר" לחוויה הראשונית והמקורית (אמנם גם במדבר זכה עם ישראל להתגלות, אולם המדבר משמש סמל ל"מדבר העמים", לגלות). ובסגנונו של ה"שפת אמת", השבת היא עדות. ושני מיני עדויות הן: והוא  ע ד  או  ר א ה  או  י ד ע.

יציאת מצרים היא בחינת  ר א י י ה .  בריאת העולם היא בחינת  י ד י ע ה .  עדות חוויה ישירה קבילה יותר מעדות ידיעה עקיפה.

השבת - בנין אב לכל המצוות

השבת - לא ללמד על עצמה יצאה, אלא על כל התורה כולה יצאה. מומר לשבת נחשב כמומר לכל התורה כולה. לכן זכתה השבת לכפילות זו של זכור ושמור, כבנין אב לכל מצוות התורה. כל אדם וכל דור יראו אותן מאספקט אחר, ויטעמו בהן טעם אחר. אפילו אותו אדם עצמו חוֹוה בכל פעם חוויה חדשה באותה מצוה עצמה. ולמרות אין סוף הטעמים והגוונים, כולם מרועה אחד ניתנו ובדיבור אחד נאמרו. ורק משום שניתנו מהמקור האין סופי והמושלם, יכולות המצוות להכיל כל כך הרבה רעיונות וחוויות, מה שאין בשר ודם יכול לשמוע ולהבין. כי אין האדם יכול ליצור יצירה כה מופלאה ומושלמת. הכפילות של "זכור" ו"שמור" יוצרת זיווגים וצירופים של רעיונות רבים, נוסף להבחנות שהבחנו לעיל: הפשטה ומוחשיות, ידיעה וחוויה, תלמוד ומעשה, חזון ומציאות, עבר ועתיד, אוניברסליות ולאומיות, טבע ונס, קודש וחול (רוצה לומר: הקדושה כשלעצמה, והשפעתה על חיי החולין) ועוד ועוד...

כפילות זו מתבטאת בקרבן המוסף: שני כבשים בני שנה, ובלחם משנה. אין בכפילות זו סתירות ועימותים, אלא השלמה והפריה המאפשרות את אין-סופיותם של הרעיונות הרבים שרק חלק מהם ידועים לנו.

כיצד משלימים ה"זכור" וה"שמור" זה את זה

שמירתה המעשית בלבד של השבת, על ידי הימנעות מכל מלאכה, אולם ללא זכירת רעיונותיה - היא כגוף ללא נשמה. וכן להיפך. הזכרת רעיונותיה של השבת, ללא שמירה קפדנית של כל הלכותיה על פרטותיהן ודקדוקיהן, היא ספיריטואלית, ערטילאית, ללא כל אחיזה ממשית במציאות הריאלית. זוהי מליצה נבובה. אולם פעמים שאין לאדם ברירה. מי שנמצא בתנאים של פיקוח נפש, כגון אדם התועה במדבר, אינו יכול לשמור את השבת, אלא  ל ז כ ו ר  אותה בקידוש בלבד. ופעמים שאין אדם מסוגל להתרומם לרמה של חוויה רוחנית ולחוש בנשמתו היתירה. הוא יכול אז רק  ל ש מ ו ר  את השבת, כמסגרת, כדי למלא אותה תוכן בשבתות הבאות. ובעיקר, ראויים הדברים להיאמר בדורנו, שבו גם כל ימות השבוע רבות מהמלאכות אינן מחייבות טורח ומאמץ. עיקרה של השבת הוא בזכור, באווירתה המיוחדת וברעיונותיה הנשגבים המלווים אותנו גם ביתר ימות השבוע (כמנהגו של שמאי הזקן, שבעיקרון גם הלל מודה לו). ובהתאם לכך, גם מצוות שמור מחייבת תוספת של משמרת למשמרת, כדי להבטיח את אווירת השבת. וכפי שהרמב"ן מסב את ליבנו לכך שאיסורי משא ומתן ומקח וממכר, למשל, אין בהם מלאכות מפורשות, וחכמים הם שהבינו שכוונת התורה לאוסרם, כדי לשמור על אווירת השבת וקדושתה. זוהי אפוא ההשפעה ההדדית של ה"זכור" וה"שמור" זה על זה, כי שניהם בדיבור אחד נאמרו.

ה' - נותן התורה - הוא, ורק הוא - יודע את כל אוצרותיה האדירים של השבת, שרק חלק קטן נתגלה לנו, ועוד עתידים להתגלות לנו. הוא גם היודע כיצד כל הרעיונות וההשלכות של השבת על כל מערכות החיים הרוחניות והמעשיות משלימים זה את זה. אצלו, השבת, מכל בחינותיה, מהות אחת היא, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.