זכות הציבור לא לדעת

זכות הציבור לא לדעת

(לפרשת ויקרא)

אם לא יגיד ונשא עוונו.

מכאן למדו חז"ל שמצוה על כל היודע עדות לחבירו - להעיד לו, בין לזכותו ובין לחובתו. אמנם מעיקר הדין חלה המצוה רק על עדות בבית דין, אולם מרוח הדברים למדים אנו שהתורה מטילה אחריות על כל היודע אינפורמציה מסוימת, שיש בה בכדי להועיל לזולת או לחברה - שחובה עליו למסור אותה. אם זו אינפורמציה אישית יש למוסרה אך ורק לאדם הפרטי, ואם זו אינפורמציה ציבורית יש למוסרה לציבור.

אסמכתא נוספת למצוה זו היא הפסוק: לא תעמוד על דם רעך. משמעותה של מצוה זו היא הטלת אחריות על כל אדם המסוגל למנוע נזק מחבירו, לגלות אחריות זו, ולעשות הכל כדי למנוע מחבירו נזק, בין נזק גופני ובין נזק ממוני.

כאן מתגלה התפיסה החברתית של התורה בכל הדרה. לא הפרטה, שבה כל אדם דואג לעורו בלבד, אלא ערבות הדדית, לפרט ולכלל. כל ישראל ערבין זה בזה. זו לא רק המלצה או מליצה, אלא חובה חברית וחברתית. אף כי אין אפשרות להעניש אדם שלא קיים מצוה זו, כשם שאין בידינו סמכות להעניש על ביטול איזושהי מצוות עשה אחרת. אולם אם כתוצאה מההימנעות ממסירת אינפורמציה נגרם נזק לזולת, חייב המונע להרגיש את עצמו אשם ולפצות את חבירו בנזק שנגרם לו. היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ב"ק נ"ו ע"א). זאת כוונת התורה בהטילה על הנמנע מלהעיד חובת הקרבה של קרבן חטאת, עולה ויורד.

בין אינפורמציה לרכילות

לכאורה, עומדת חובה זו בסתירה לאיסור לשון הרע, לפיו, אסור לאדם למסור לזולת כל אינפורמציה על אדם אחר, אפילו אם זו אינפורמציה אמיתית.

עמד על כך מרן החפץ חיים זצ"ל (בספרו "שמירת הלשון") וקבע כמה כללים שעל פיהם יש לנהוג במסירת האינפורמציה, כדי שלא ניכשל באיסור לשון הרע מצד אחד, ונקיים את מצוות אחריותנו לזולת, מאידך. ואלו הם:

א. שהאינפורמציה היא אכן הכרחית לטובת הזולת, ואין בה סיפוק סקרנות או חטטנות.

ב. שהאינפורמציה שתימסר תהיה מדויקת ביותר.

ג. שכוונתו תהיה לטובת חבירו בלבד, ללא כל טינה אישית.

ד. שאין דרך אחרת למנוע את הנזק אלא במסירת האינפורמציה הנחוצה.

ה. שמקבל האינפורמציה ידוע כאדם שומר סוד, שלא ישתמש במידע שיגיע לידיו למטרות אחרות.

כל הכללים האמורים ניתנים ליישום גם במסגרת כלי תקשורת ציבוריים (חוץ מהכלל האחרון, כמובן). יתכן ששומר כללים אלו יהיה פחות עסיסי ומעניין, אך רק כך יכול הוא למלא את חובתו החברתית, שאם לא כן הוא נושא שם זה לשוא.

ניקח דוגמאות מעשיות מתחומי החיים כדי להדגים בהן את הכללים האמורים:

א. רופא נגוע במחלה חמורה. אם יש סכנה שבמהלך עבודתו הוא יזהם את חוליו במחלה האיומה, חובה על כל היודע למסור על כך לציבור החולים כדי שהללו יימנעו מלהירפא אצלו. אולם אם אין סכנת זיהום כזו, אין למסור את האינפורמציה לאף אדם בעולם.

ב. צעיר נתקף לעתים במופרעות נפשית, שבה הוא מאבד שליטה על עצמו. חובה לדווח על כך לשלטונות הצבא, למשרד הרישוי, וכן לצעירה הרואה בו את המיועד להיות חתנה, או למי שמעונין להיות מעבידו.

ג. איש ציבור חולה במחלה מסוימת. אם המחלה עלולה לפגוע בתיפקודו כאחראי על מערכות ציבוריות רגישות, חובה למסור מידע על כך לציבור. אולם אפשר לנקוט בדרך מכובדת - שאנשים המקורבים אליו יציעו לו להתמסר לתפקידים פחות רגישים ולוותר על תפקידים רגישים. העברת תפקיד מכובדת עדיפה על פני הכפשה פומבית. בכל מקרה אין היתר למפלגה יריבה לעשות שימוש במידע זה כדי לפגוע במעמדו. יריבים פוליטיים אינם נקיי כפיים ואינם משוחררים מאינטרסנטיות צרה.

ד. פרסום שמו של חשוד לפני משפט. כאן חסרים כללים בסיסיים, שבלעדיהם אסור למסור אינפורמציה:

  1. המידע אינו מדויק. הוא עדיין לא נבדק בדיקה משפטית יסודית.
  2. אין כל תועלת בדבר, אלא סיפוק סקרנות או רדיפה אחרי סנסציות.

אין במקרה זה לציבור שום זכות לדעת, והתקשורת חוטאת כאן לשליחותה החברתית.

אתיקה מקצועית

יש מצבים בהם שמירה על צנעת הפרט חשובה יותר מאשר זכות הציבור לדעת. הדברים אמורים בבעלי תפקידים שבתוקף תפקידם ידועה להם אינפורמציה סודית על אנשים המטופלים על ידם (כגון: רופאים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים וכדומה). המטופלים סומכים על מהימנותם ועל היותם שומרי סוד. אלמלא כך יימנעו מלבוא אליהם לטיפול, והנזק שייגרם לחברה עלול להיות חמור ביותר. ללא טיפול יש סכנה - הן פיזית או נפשית למטופלים עצמם, והן לחברה כולה. במקרים כאלו יש לשקול כל מקרה לגופו. אם הסכנה לחברה היא כרגע מוחשית יותר מאשר הסכנה העקיפה שתיגרם ממסירת האינפורמציה, יש להתחשב בסכנה הוודאית והקרובה יותר מאשר החשש הרחוק והמסופק. אם המטופל מחזיק למשל בנשק או ברשיון נהיגה, או שהוא חולש על צומת מרכזי וחיי אדם תלויים בו - חובה למסור את האינפורמציה לגופים הנוגעים בדבר. כי הסכנה הקרובה היא ודאית ומוחשית יותר מאשר החשש שבגלל אי שמירת הסודיות יימנעו בעתיד מטופלים מלהזדקק לטיפול.

ועדיין יש מקום לעיין היטב בכל מקרה לגופו, כי המדובר בדיני נפשות מכל הצדדים

בין הלכה לבין תרבות הומניסטית

ספר ויקרא, תורת כוהנים, הוא הספר ההלכתי ביותר מכל חמשת חומשי התורה. אין בו כמעט דבר מלבד הלכה, על כללותיה ופרטותיה. קדושת המקום, קדושת הזמן וקדושת האדם - אינן מליצות שדופות, אלא הלכות מעשיות ומפורטות. בלעדיהן אין קדושה. התרבות ההומניסטית מתיימרת לשמש תחליף עלוב לתורת חיים. שפחה כי תירש גבירתה. הנושא הנדון הוא דוגמא מאלפת לכך. המוסר ההומניסטי נמצא בכף הקלע בין שתי מליצות שהוא שבוי בהן. מליצה אחת: "זכות הציבור לדעת", לפיה הכל צריך להיות גלוי וידוע. אין נסתר מזכות זאת, כמכת הצפרדעים המקרקרת בקול ועולה בכל מקום, במשארותיך ובחדר משכבך, ומאידך, מליצה הפוכה: "צנעת הפרט", על פיה יש להצניע כל דבר, גם אם יש בכך סכנה לציבור. וכשלבסוף מחליט מישהו לחשוף את עצמו, גיבור יכונה, קדוש יֵאמר לו. להלכה יש הגדרות מדויקות יותר. ממה נפשך, אם יש בדבר סיכון לציבור, הצנעת הפרטיות היא עבירה חמורה. אם אין בדבר סיכון אין לגלות לא טפח ולא טפחיים. ואז אין האדם צריך לספר לשון הרע גם על עצמו... זכות הציבור היא לא רק לדעת אלא גם להצניע את הטעון כיסוי. זכות הציבור גם לא לדעת.

זהו ההבדל המהותי בין משה - מקבל התורה מסיני, לבין בלעם - אבי חכמת המליצה ההומניסטית. אצל בלעם נאמר "ויקר" לשון מקרה, אין סולם ערכים יציב וקבוע. אין הלכה ברורה. יש רק ספרות יפה הבנויה על רגשות מתחלפים ומקריים. לא כן תורת משה. בה נאמר "ויקרא". קריאה בספר, בדברים ברורים וחקוקים שנאמרו מפי הגבורה.

זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.