זקיפות קומה או התרפסות?

זקיפות קומה או התרפסות?

(לפרשת וישלח)

אמר ר' יונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון, יניח פרשה זו לפניו וילמד טכסים, פיוסים וריצויים.

דרשה זו עמדה תמיד מול עיניהם של אבותינו, כשעמדו בפני הצורך להתעמת עם שלטונות הנוכרים, וממנה למדו כיצד לנהוג. אולם השאלה הנשאלת היא: מה למדו מהפרשה? כי לכאורה ניתן ללמוד ממנה לקחים סותרים. יש הדורשים את התייחסותו של יעקב לעשו לשבח, שכך ראוי לעשות לדורות, ויש הדורשים אותה לגנאי, שיש ללמוד לדורות מהתנהגות זו כיצד ראוי שלא לעשות. ואנחנו, אנה אנו באים?

הדורשים לשבח

במדרשים:

א. רבנו הקדוש אמר לו לר' אפס, כתוב איגרת אחת בשמי למלך אנטונינוס. קם וכתב: מיהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. לקח רבנו הקדוש את האיגרת וקרעה וכתב: למרן מלכא אנטונינוס מיהודה עבדך. אמר לו ר' אפס, מפני מה אתה מבזה בכבודך? אמר לו: האם טוב אני מזקני? (ב"ר פר' ע"ה).

ב. אמר לו הקב"ה: יעקב, עשית הקודש חול! אמר לפניו: רבש"ע, אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני. מכאן אמרו חכמים: מחניפין את הרשעים בעוה"ז מפני דרכי שלום (פרקי דר"א פרק ל"ז).

ג. "ויצו אותם לאמר" - לדורות - שלא יתקשו כנגד הגל, שכל המתקשה כנגד הגל, הגל שוטפו. וכל הנכנע מפני הגל, הגל עוברו ("לקח טוב").

ד. "לשני מחנות" - טוב ארך רוח, שהאריך אפו ולא דחק את השעה וברח לו לחרן. טוב ארך רוח - שלא נתגרה בעשו, אלא האריך אפו ובא לו דרך שפלות (ילקוט שמעוני).

במפרשים:

ה. הספורנו:

     והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאוותו בהכנעה ובמנחה, כאמרם ז"ל שאחיה השילוני קילל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות. הן לו עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד רבן יוחנן בן זכאי.

הדורשים לגנאי

במדרשים:

א. "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע". כשם שאי אפשר למעין להרפש, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. וכמעיין נרפש וכבור משחת, כך צדיק שממיט עצמו לפני רשע (ב"ר שם).

ב. "מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו". רב נחמן בר שמואל אמר, משל לליסטים שישן בדרך. עבר אחד והחל מעוררו, אמר לו: קום לך, שסכנה מצויה כאן. קם והחל מקפח בו. א"ל, יגער ה' בך משיב רעה תחת טובה. אמרו לו, ישן היה ואתה עוררתו. כך אמר לו הקב"ה ליעקב, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו (שם).

ג. "וישלח" - ורוה"ק אומרת: ווי, יעקב משלח אל עשו (תנחומא ישן).

ד. "לאדני לעשו" - באותה שעה שקרא יעקב לעשו "אדני", א"ל הקב"ה: אתה השפלת את עצמך וקראת לעשו "אדני" שמונה פעמים. חייך, אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך (ב"ר שם).

ה. "וישתחו ארצה שבע פעמים", וכנגדן נטל ממנו שבע, ואלו הן: אהל מועד, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון ובית שני (מדרש הגדול).

ו. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" - אמרו לו, והרי מצינו באבותיך שהשתחוו לאבותיו שבע פעמים? אמר להם, בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה. ואני בן בנו (אגדת אסתר ג').

ובמפרשים:

ז. הרמב"ן:

וכבר תפסוהו חכמים על זה... ועל דעתי ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו בידי אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים.

ח. המהר"ם מרוטנבורג:

"גרתי" "גרתי משך" (במסורה) בשביל שיעקב החניף לעשו וקראו "אדני", לכן ישראל גרים בין עשו בגלות. (שם "עזים מאתים" - ב' פסוקים באורייתא כל סופי תיבותיהן "מ'". ואידך בפרשת פינחס "מנחתם ונסכיהם לפרים"... אלף ומאה קרבנות, כפרה כפולה על תק"ן דורונות ששלח יעקב לעשו).

ט. החזקוני (וכן כתב הרד"ק):

הזיקו המלאך לפי שנתיירא מעשו.

יישוב הסתירות

אין ספק שכולם יסכימו לכך שכבוד ישראל הוא כבוד ה', וכל הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועה של שכינה, כביכול (סנהדרין נ"ח ע"ב). עקרונית, חייב אפוא עם ישראל לא להתרפס לפני הגוי. ודברי אחיה השילוני שהובאו על ידי הספורנו יוכיחו. הקנה הנד במים הוא זקוף ביסודו, ונעוץ בשורשיו עמוק עמוק בקרקע. גמישותו היא המאפשרת לו להתכופף לזמן-מה ואחר כך לחזור למצבו הטבעי, הזקוף. בכך הוא מונע את עקירתו ממקומו. גם הדוגמה שמביא הספורנו, מסוף ימי בית שני, לעומת הדוגמה שמביא הרמב"ן, מתחילת שלטון רומא בארץ, יש בהן בכדי להורות לנו על מוצא מהסבך. גם הרמב"ן יודה לספורנו, שהמרידה ברומא בסוף ימי בית שני היתה הרפתקה מיותרת שהמיטה עלינו חורבן. היתה זו הזיה להעלות על הדעת שיש סיכוי כל שהוא למדינה קטנטנה, שסועה בתוכה, לעמוד מול האימפריה הרומית האדירה. מדיניות ה"קנה" היתה הנבונה ביותר באותה שעה. וגם הספורנו יודה שהמשלחת לפומפיוס שמסרה בידיו את מפתחות ירושלים, מתוך מאבק יוקרה בין האחים החשמונאים, המיטה על עם ישראל חרפה. הכל תלוי אפוא בתנאים, כשהמגמה היא להזדקף ככל האפשר.

על דרך זו אפשר אולי לפרש את דברי רש"י, שיעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון - של התכופפות מכאן, למלחמה - של זקיפות קומה מאידך, ולתפילה, שה' ינחה אותו בעצה טובה, אימתי להשתמש בדרך המלחמה, ואימתי - בדרך הדורון. כאותו קנה, היודע אימתי להתכופף ואימתי להזדקף.