חזרה בתשובה וקידמה

חזרה בתשובה וקידמה

(לפרשת נצבים)

לכאורה יש סתירה בין המושגים. חזרה בתשובה היא כביכול רגרסיה, שיבה אל העבר, ואילו קידמה צועדת קדימה אל העתיד שלפניה. אולם אין טעות גדולה מזו. אמנם כשהמדובר בתיקון סטייה, האדם חוזר למצבו הקודם, אולם התשובה אינה רק חזרה למצב קדום. התשובה היא תהליך השואף לקידמה, לנורמה גבוהה יותר מזו שהיתה, לעולם מתוקן יותר.

רבגוניותה של התשובה ברעיון זה עולה מעיון מעמיק בפרשת התשובה. שמונה פעמים (!) מופיע מושג התשובה בוואריאציות שונות:  ו ה ש ב ו ת  אל לבבך...  ו ש ב ת  עד ה'...  ו ש ב  ה' א-להיך את  ש ב ו ת ך ...  ו ש ב  וקבצך מכל העמים... ואתה  ת ש ו ב ...  י ש ו ב  ה'... כי  ת ש ו ב  אל ה' א-להיך.

התשובה היא גם אישית וגם לאומית, גם שיבה אל התורה וגם אל הארץ. היא תשובת האדם מיוזמתו אל ה', וגם השבת ה' את האדם אליו. היא שיבה  ע ד  ה' ותשובה  א ל  ה'. ובשיאה היא כוללת את מילת הלב - הדרגה הגבוהה שבה אין כבר מעידה, אלא התייצבות קבועה על הדרך הטובה. בדרגה זו מעולם לא היינו (להוציא את תקופת גן העדן), וזו משאת נפש לעולם שכולו טוב ואין בו רע (רמב"ן). גם שיבת עם ישראל לארצו אינה חזרה למצב הקדום בלבד. והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. מדובר אפוא על מצב חדש, טוב יותר מקודמו.

מפרשתנו עולה אפוא שהתשובה אינה, כפי שנוטים לחשוב, רק תיקון החטא. אין ספק שזהו מרכיב מהותי בתשובה, אולם הוא רק  א ח ד  ממרכיביה. התשובה מכילה גם קיבוץ גלויות, גם ניצחון על האויב, גם עוצמה כלכלית, והעיקר - גם מערכת יחסים אחרת בין האדם לה', הן מצידו של האדם והן מצידו של ה'.

ההסבר לרבגוניות זו של התשובה נעוץ בכך שהתשובה היא  ת ה ל י ך .  יש בו שלבים שונים. הוא מכיל עליות וירידות. חלק מהשלבים, לכאורה אינם נוגעים ישירות לתיקונו הרוחני של האדם, אולם כנראה גם שלבים אלו הכרחיים הם לקידומו של תהליך התשובה. אם יאמר לךעל אדם שבבת אחת נעשה בעל תשובה, מכופר גמור לצדיק גמור, מרשע לחסיד - אל תאמין. כשם ש"מצאתי ולא יגעתי - אל תאמין". יתכן אמנם שהוא מצא מציאה, אולם הוא עלול לאבד אותה, כשם שמצא אותה. הוא לא יָגע עליה, לכן אין הוא משקיע מאמץ בשמירתה. רק מי שיגע ומצא, תאמין שמציאתו תישמר, תתפתח בו ותהפוך אותו לבעל תשובה אמיתי, איתן ומושרש עמוק עמוק בתורה ובמצוות. לכן תשובה חייבת להיות תהליך ממושך, המכיל בתוכו מבחנים קשים והתמודדויות עם בעיות. רק אז היא אמיתית.

התשובה במשנת הרב קוק

כדי להבין את רעיון התשובה, עלינו להעמיק בו. זאת נוכל לעשות רק בסיועו של משורר התשובה הגדול שבכל הדורות, שהיה גם משורר החיים, משורר התחיה, משוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להיגאל, מי שהעלה את התשובה לפסגות נישאות וחתר לה יסודות במעמקי הנפש - הלוא הוא מרן הרב קוק זצ"ל. בעקבות הפרשנים הקודמים העמיק הרב את רעיון התשובה וראה בו לא רק תהליך אישי של אדם פרטי, ואף לא תהליך לאומי של עם; אלא תהליך קוסמי אדיר, החובק את כל היקום. תשובה, לדעתו, אינה רק החלטה מקרית של מישהו או של קבוצת אנשים לשנות את דרכם; אלא זהו תהליך טבעי שבו נתון העולם כולו, מרצונו ושלא מרצונו, בעלי בחירה שבו ושאינם בעלי בחירה. אין ספק שאדם בעל הכרה ובעל בחירה חורג מעבר לתהליך הטבעי, והוא מדלג על שלבים בטפסו לראש הסולם. אולם ביסודה של התשובה האישית המקרית מונח התהליך הטבעי שכל הבריאה מבוססת עליו.

תשובה קדמה לעולם, כי היא המסגרת שבה נברא ומתקיים העולם. העולם נברא בהדרגה, מלמטה למעלה, מהאור ומהמים, דרך הדומם, הצומח והחי, עד לאדם, כשהתהליך מוּנע על ידי שאיפה להתקדם ולהתעלות. כוח זה, המניע את כל החיים, הוא התשובה. ומאז ועד היום ממשיך העולם להתפתח ולהתקדם, כל יצור על פי דרכו וכישוריו, כשהאדם בעל ההכרה והבחירה עולה על כולנה. כל מי שעיניו בראשו רואה את ההתפתחות בתחומי החיים השונים: בחברה, בכלכלה, בתרבות, במדע ובטכנולוגיה. מאין הדחף הבלתי פוסק הזה לשכלל, לפתח ולקדם? מדוע אין האדם מסוגל להסתפק ביֵש ולהישאר במצב סטטי? מהיכן חוסר המנוחה, הדינמיות, השאיפה לחשוף כל פעם דברים חדשים, לשפץ ולתקן את כל תנאי החיים? אין לאדם הסבר רציונלי לכך. אין לו גם שום מטרה ברורה שהוא מציב לעצמו. הוא נדחף כאילו בעל כרחו, בצורה עיוורת לכאורה, להשתנות ולשנות, להתקדם ולקדם. פעמים הקידמה הורסת ומחבלת, פעמים היא משפרת ומיטיבה. אך התהליך עצמו - טבעי הוא, בלתי נמנע. לדעת הרב קוק, יש רק תשובה אחת לתופעה הנפלאה והאדירה הזאת והיא:  ה ת ש ו ב ה .

כל התהליך הגדול הזה מיועד למטרה אחת: כי תשוב אל ה' א-להיך. הייעוד הוא לא רק קידמה חיצונית, אלא בעיקר קידמה פנימית, רוחנית, מוסרית, דתית. בדרך הטבע ההתפתחות הגופנית קודמת לזו הנפשית. כך גדל כל אדם: תחילה בגופו, ורק אחר כך בשכלו, באחריותו המוסרית ובשאיפותיו הרוחניות. כך גם האנושות כולה. לאחר שתגיע לבשלותה הנפשית, היא תמקד את עיקר כוח הקידמה שלה בתחום הרוחני. לפיכך אנו רואים בחיוב את הקידמה המדעית והטכנולוגית, החברתית והכלכלית, למרות שלכאורה היא פעמים רבות מתנכרת, ולעתים אף מתנכלת, לערכינו הרוחניים והמוסריים, כי יודעים אנו שזהו התהליך הטבעי אשר יביא בסופו של דבר לקידמה העיקרית, זו הרוחנית. גם תהליך שיבתו של עם ישראל דומה. תחילתו של התהליך היא פיזית: שיבה אל הארץ, אל הקרקע, אל המסגרות הלאומיות הקיומיות. המשכה הוא שיבה אל התורה, אל הקדושה ואל הטהרה, ושיאה - גאולה שלמה.

השיבה המודעת וזו שאינה מודעת

השיבה של האדם  ע ד   ה '  היא בתחילתה לא מודעת. הוא אינו רואה את עצמו שב אל ה', ואולי אפילו מתנגד לכך בהכרתו הגלויה; אולם זוהי תחילתו של התהליך, שבסופו ישוב האדם  א ל  ה '  במלוא הכרתו ורצונו.

יתכן שזו הסיבה שהרמב"ם לא מנה פרשה זו במניין המצוות. הוא מנה את מצוות הווידוי, אולם לא את התשובה. כי התשובה עצמה אינה תלויה בבחירתו של האדם. בין אם ירצה ובין אם לא ירצה, בעל כרחו הוא נמצא בעיצומו של תהליך התשובה. לפיכך אין לראות בה מצוה ככל המצוות. פעמים שהאדם חוזר בתשובה גם כשנדמה לו שהוא במודע מפנה עורף לה'. כי בהפנותו עורף לכיוון אחד הוא הולך לכיוון אחר, והרי גם בכיוון ההוא נמצא ה'. אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה. לפיכך אין, ולא יתכן, מושג המכונה בשם המודרני "חזרה בשאלה". אין דרך חזרה. יתכן שינוי בסולם העדיפויות הזמני, תיתכן טקטיקה אחרת, אולם היעד לא ישתנה ולא יכול להשתנות. כי אציע שאול (על דרך דרוש: גם כאשר אציעה דרך בשאלה) שם הנך! כי השאלה כשלעצמה לא רק שאינה פסולה, אדרבא, שאלה רצינית, עניינית ומתענינת בתשובה אמיתית פותחת את אופקי האדם, משחררת אותו מהשיגרה וההזדנבות אחרי הזולת, ומאפשרת לו לשוב אל ה' באמת ובתמים. השאלה נראית לכאורה כמרחקת אך בעצם היא מקרבת את השואל האמיתי לעמוד נוכח ה'. אין אנו רואים אפוא פגם מהותי בעצם השאלה.

ובלשון המשורר אבן גבירול ב"כתר מלכות": וכל היצורים עבדיך ועובדיך, ולא יחסר כבודך בגלל עובדי בלעדיך, כי כוונת כולם להגיע עדיך...

ובנוסח חד יותר : "כי אברח ממך - אליך!"