חטא המרגלים

חטא המרגלים

(לפרשת שלח)

חטא המרגלים נחשב לחמור שבחטאי עם ישראל במדבר. בגללו נענשו למות במדבר. בגללו בוכים אנו בכייה לדורות עד עצם היום הזה. והדברים טעונים הסבר, על מה יצא הקצף?

לפי פרשתנו, ה' הוא שאמר למשה: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. אך לפי האמור בספר דברים, משה מאשים את עם ישראל בעצם העלאת הדרישה לשלוח את המרגלים.

המרגלים מואשמים בהמסת לב העם בתיאוריהם המוגזמים על עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק... והרי משה רבנו עצמו עושה לכאורה דבר דומה באומרו: שמע ישראל, אתה עובר את הירדן, לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים... גם אחרי חטא המרגלים חוזר משה על ה"טעות" לכאורה, בשלחו מרגלים לרגל את יעזר; וכן יהושע, שהיה בעצמו במשלחת המרגלים, שולח אף הוא מרגלים לרגל את יריחו. מדוע לא למדו לקח? ולבסוף, מדוע מואשם העם בחטא המרגלים, הרי עשרה מהם דיווחו על אי יכולת לכבוש את הארץ, ורק שניים מהם אמרו: טובה הארץ מאוד מאוד... סר צילם מעליהם אל תיראום. למי היה העם צריך להאמין יותר, לעשרה או לשניים?

ונהיה בעינינו כחגבים

יחסו של עם ישראל לארצו - מורכב. אין לו אח ורע בכל אומה ולשון. ארץ ישראל היא ערך מקודש, אך יחד עם זאת היא גם צורך קיומי. בלי קרקע מוחשית מתחת לרגליים אין אפשרות לשאת את הראש אל על. הערך הרוחני של הארץ הוא כמובן העיקרי, חיי נשמות אוויר ארצך... שם השכינה שכנה לך ("ציון הלא תשאלי" לרבי יהודה הלוי). אך עם זאת היא ארץ זבת חלב ודבש, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. לא רק שאין סתירה בין הערך לבין הצורך, אלא אדרבה, ערכה הרוחני של ארץ ישראל מתבטא בין היתר גם בפירות רבים ומשובחים, ביופי ובשפע. את הערך אפשר לחוש רק בלב; את הצורך רואים בעיניים. והשאלה הנשאלת היא: מי תלוי במי? מי קודם למי, העין או הלב? אומנם העין רואה והלב חומד, אולם פעמים שגם להיפך: דעה קדומה המקננת בלב מסננת את ראיית העין, והראייה נעשית סלקטיבית. היא מגמדת דברים אחדים ומגזימה בדברים אחרים. היא משקללת את העובדות על פי נטייתה. מי שדעתו הקדומה חיובית, גם ראייתו טובה יותר. מי שדעתו הקדומה שלילית, ראייתו רעה.

על מדוכה זו עומד המדרש, ותשובתו היא (ספרי פיסקה ע'): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" - העין הולכת אחרי הלב, ולא הלב אחרי העין. (לא בכדי נקראו המרגלים "תרים", וסיורם בארץ נקרא "ויתורו". זאת כדי להעמיד מולם את מצוות הציצית, שמטרתה לשנות את זווית הראיה של האדם: ולא תתורו אחרי לבבכם, אלא לראות את הארץ מרום התכלת של השמים. לא כחגבים המסתכלים על הענקים מלמטה למעלה, אלא כנשרי שמים המסתכלים על המציאות הארצית מלמעלה למטה...).

שתי זוויות ראייה

שתי זוויות הראייה האמורות, שונות זו מזו. הראייה האידיאליסטית, המתייחסת אל הארץ כאל ערך, אינה מתפעלת יתר על המידה מקשיים אמיתיים או מדומים. בכוח השאיפה האידיאליסטית היא מנצחת ומתגברת על כל המכשולים ועל כל הנחשולים. לעומתה, זווית הראייה הארצית, המתייחסת אל הארץ כאל צורך קיומי, עושה בדרך כלל מאזן חשבוני של תועלת מול נזק. לשם מה לה לסבול ולהתייסר למען הארץ, כל עוד חייה במדבר נסבלים פחות או יותר? רק כאשר יתברר לה שאין כל סיכוי לחיות במדבר, כאשר הנחשים, השרפים וחיות הטרף יכלוה ויגרמו את עצמותיה, היא תעדיף את ייסוריה של ארץ ישראל על פני ההתייבשות במדבר.

למרות הפער בין שתי העמדות, לא יהיה זה נכון להציג את העמדה האידיאליסטית כמתעלמת לגמרי מכל קושי וכבלתי ריאלית לחלוטין. משה רבנו היה ריאליסט, הוא ידע על הערים הבצורות בשמים ועל בני הענק. אלא שלעומת זאת ידע גם את כוחה של ההבטחה הא-להית הנצחית על ארץ ישראל ואת כוחות האמונה הגנוזים של העם, המסוגל להתמודד עם הקושי. כדי להמחיש לעם את פריה וטובה של הארץ - מותר, ואף יש צורך, לשלוח מרגלים. כיבוש הארץ נעשה על ידי טכסיסי צבא רגילים. העם זקוק גם לראות בעיניו בטובתה הארצית של הארץ, כדי שייכנס אליה בלב שלם, ברוחו ובגופו גם יחד. אולם העם היה ברמה אחרת. הארץ היתה עבורו מפלט ממצרים ומתלאות המדבר. הוא רצה להיות בטוח שכדאי לו להיכנס לארץ, שאכן טובה הארץ יותר מהמדבר. המרגלים, שהתייחסו אף הם אל הארץ מתוך זווית ראייתם השפופה, הארצית, לא שוכנעו שכיבוש הארץ עדיף מנדודי המדבר. משאת נפשם, בכניסתם לארץ, היתה למצוא מנוח לכף רגלם. וכשנוכחו לדעת שבארץ יש להתמודד עם קשיים, פגעי אדם ופגעי טבע - חרב עליהם עולמם ואמרו: ניתנה ראש ונשובה מצרימה.

וימאסו בארץ חמדה

מהמוני העם נדרשה חשיבה קצת יותר ביקורתית. אסור היה להם להיגרר אחרי המנהיגות. הם סברו בטעות שבעיה כה יסודית, כמחוייבות עם ישראל לארצו - נתונה בידי מקצוענים, פוליטיקאים, אנשי צבא וביטחון, כלכלנים ודומיהם. כמומחים במקצועם הם בוודאי מבינים טוב יותר מההדיוטות מה טוב ומה רע. אך זו הטעות. בעלי מקצוע יכולים רק לספק נתונים עובדתיים. אולם אין בסמכותם לקבוע כלל מה טוב ומה רצוי מבחינה ערכית. סולם ערכים לא נלמד בשום מוסד לימודי חילוני ולא נרכש על ידי התמחות מקצועית. הוא תלוי אך ורק באישיותו המוסרית והרוחנית של האדם, הבנויה על אדני התורה. כשהמרגלים חרגו משליחותם באשר למסירת אינפורמציה וגלשו לעבר ההערכה וההכרעה המעשית, היה על העם להפסיק לשמוע את דבריהם. בנקודה זו חוזרת האחריות אל העם עצמו. האם הוא רוצה ומסוגל להתמודד עם הבעיות והקשיים? זו שאלה של אמונה, של אהבה ושל כוחות נפש, המהווים משקל לא מבוטל בהכרעה. העם כולו מואשם בכך שכבר בשליחת המרגלים ציפה מהם שישקלו שיקולים של כדאיות, ונסחף אחריהם כשטענו טיעונים מסוג זה. על כן נגזרה הגזרה על כל הדור. רק הדור החדש, שיתחשל וילמד להעריך אל נכון את משמעותה של הארץ, יהיה מסוגל להיכנס אליה. כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, שהם המעמידים במבחן את המסירות, האמונה והאהבה.

ביחס לארץ ישראל נדרשת אחריות אישית מכל אחד ואחד מהעם. תסמונת "הראש הקטן" עלולה לעלות ביוקר רב. לכן מואשם כל העם בחטא זה: וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו; וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה'. תשובת המשקל לחטא המרגלים היא: חמדת הארץ, אמונה רמה, אחריות ויוזמה אישית; ובעיקר - הכרה עצמית במשמעותה של היציאה מגלות לגאולה: אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא‑להים, אני ה' א-להיכם.