טומאה וטהרה

טומאה וטהרה

(לפרשת מצורע)

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם, בהתייחסו בעיקר לנושא החמור של טומאה וטהרה. מדוע טימאה התורה דברים מסוימים?

כבוד המקדש

הרמב"ם מנמק את ענין הטומאה בכבוד המקדש. כידוע, הלכות טומאה וטהרה לא נוהגות בדרך כלל בימינו (להוציא אחת מהן: טומאת הנידה, שהיא מלווה גם באיסור), כי אין להן משמעות לחיי החולין היומ­יומיים. רק במקום אחד יש להלכות הטומאה השלכה מעשית: למקום המקדש. בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ומשום כך מנועים אנו בדרך כלל מלהיכנס להר-הבית, כי כולנו טמאים בטומאות שונות. לדעת הרמב"ם, המקדש הוא הסיבה להלכות הטומאה. כדי שאדם יעריך ויכבד את מקום המקדש עליו להיות מוגבל בכניסתו למקדש. אין זה מקום רגיל המותר בכניסה בכל עת ובכל שעה. זהו מקום קדוש! עצם ההמנעות מכניסה למקדש ברוב המקרים, והיתר הכניסה רק לאחר טבילה וטהרה (הנמשכת בטומאות מסוימות שבעה ימים) מכינים את האדם נפשית ליראת המקדש וכבודו.

רעיון זה טעון עדיין הסבר. מה ראתה התורה להטיל את הטומאה על מקרים ספציפיים אלו דווקא? (אכן, הרמב"ם לשיטתו סבור שאין לדרוש טעם לפרטי המצוות, אלא רק לעקרונות הכלליים שלהן). על שאלה זו עונה רבנו סעדיה גאון: כשנבדוק, נמצא שכל הטומאות מתייחסות למוות. המת הוא אבי אבות הטומאה. בעלי חיים (פרט לאדם) מטמאים רק במותם ולא בחייהם. המצורע חשוב כמת (תאי העור שינו את צבעם הטבעי משום שנהרסו כתוצאה מהצרעת). הזב והזבה, טמאים בגלל טומאה שפרשה מגופם. הפרשתם מהגוף ניתקה אותם מהאורגניזם החי והם מתו בכך. יתירה מזאת, בנידה ובבעל קרי המדובר הוא בחיים פוטנציאליים שמתו באיבם. נמצא אפוא שהטומאה מזוהה עם המוות, והטהרה - עם החיים.

הטבילה המטהרת את האדם, טעונה במקרים מסוימים "מים חיים" דווקא, דהיינו: מי מעיין הנובעים מהאדמה. אך גם מי מקווה, מים חיים הם. שכן מי המקווה חייבים להיות מי גשם טבעיים, שלא נשאבו בידי אדם, או שהם משיקים למים אלו. המים הם מקור החיים שלנו. בלי מים לא ייתכנו חיים, לא של הצומח ולא של בעלי החיים. החומר הראשון שממנו החל תיאור הבריאה בפרשת בראשית הוא המים. הטבילה במים משמעותה חזרה אל המקור, אל הראשוניות, אל החיים. בעלוֹת הטמא מן המקווה הוא עולה לדרגה אחרת, הוא נולד מחדש, כביכול. לכן גם גר מתגייר בטבילה. כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכן הנהיגו טבילה לבעלי תשובה. ומנהג ישראל הוא לטבול בערב יום הכיפורים, כהכנה ליום הקדוש; כי גם החוזר בתשובה כאילו נולד מחדש, הוא פותח מעתה דף חדש בחייו. וכן בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, כל מעבר מדרגה לדרגה מחייב טבילה. ומשום כך הרבתה החסידות בטבילות בבוקרו של יום חדש וכן לפני מעשה חשוב חדש - כמעבר משלב לשלב בסולם החיים הרוחניים של האדם.

המקדש - מקור חיים

המקדש משמש כמרכז לחיים הקיומיים. השימוש בברזל נאסר בבנין המקדש, משום שהברזל מקצר את החיים, והמקדש נועד להאריכם. הנצח - זו ירושלים, בית המקדש מביא לחיי נצח. העולה למקדש חש חווייה רוחנית של מגע עם הנצח. המוות סותר כל זאת. על כוהן שרצח וסבור להינצל בעבודתו שבמקדש נאמר מעם מזבחי תקחנו למות. משום כך, כוהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו. וכן הכוהנים, עובדי המקדש, חייבים להיזהר מטומאת מת. הם משרתי הנצחי, האל-מוות, לכן הם חייבים להימנע מכל זיקה שהיא למוות. הכוהן הגדול מכפר במותו על הרוצח בשגגה. כל עוד הכוהן הגדול - נושא בשורת הנצח - חי, אין לרוצח, שהביא מוות לעולם, זכות לחיות עמו על אותה אדמה ותחת אותם שמים. עיר המקלט היא פלנטה אחרת, אקס-טריטוריאלית. היא עיר לוויים שקיבלוה מחוץ לחלוקה הרגילה, כי אין להם חלק ונחלה בישראל; לכן רק עיר כזאת יכולה לקלוט את הרוצח.

אולם המקדש הוא בעיקר מרכז החיים הרוחניים, הערכיים. הוא מקום עבודת ה' הצרופה, הטהורה, מקום הדבקות בשכינה, מקום של התעלות רוחנית. הטומאה היא הניגוד הגמור לקדושה. הטומאה היא תוצאה של ניתוק מזרם החיים הרוחניים. הטומאה קשורה בגופניות, כשזו מנותקת משורשיה הרוחניים, כשזו הופכת לערך עצמי. ובהיתלשה מהמקור הנצחי של החיים, גוזרת על עצמה כליה ומוות. הקדושה, לעומת זאת, היא הדבקות במקור החיים.

מחלת הזיבה, למשל, היא ברוב המקרים תוצאה של חיי הפקרות, שאין בהם שימוש נכון של יצרי האדם ורתימתם לייעודו הערכי והמוסרי. טומאת הזב והזבה באה לציין גם, ואולי בעיקר, את הפרישה מהחיים האמיתיים של האדם, חיי הרוח שלו. אדם השקוע בתאוות בהמיות המית את האנושיות שבו. הוא הדין במצורע, שבהינתקותו מחיי החברה הערכיים המית את אישיותו במידה מסוימת. גם נידה ובעל קרי, אף על פי שהן תופעות טבעיות, הן מטמאות את האדם מלהיכנס למקדש. כי האדם איננו מלאך השרת, ואיננו מסוגל להפריד בין הצד היצרי לצד הערכי בפעילותו הגופנית. היחסים שבין איש ואשה, נגועים בעל כרחם ומורכבים בין היתר גם מיצרים ואינטרסים. אין כמעט אפשרות מעשית להפריד ביניהם. אפשר, וחייבים, להעלות אותם לרמה אצילית יותר, אך אי אפשר לנתקם לגמרי מהיצרים. האדם הנכנס למקדש חייב להיטהר מכל שמץ של גישה יִצרית, צרכנית, תועלתית ונהנתנית. קדושה מחייבת התמסרות מוחלטת לאידיאלים נעלים, קדושים וטהורים, לכן פרישות מסוימת נחוצה וכן טהרה מכל גורמי הטומאה. כי משמעותה של המילה "קדוש" - היא: פרוש, נבדל, מופשט, וממילא נצחי.

מטהרה לחיי נצח

טומאת המת, הנבלות והשרצים, באה לבטא את המחאה נגד המוות על כל תופעותיו וסיבותיו. המוות החמור ביותר נגרם על ידי שפיכות הדמים, הנובעת בדרך כלל מהתפרצות יצרים של קנאה, תאוה וכבוד, המוציאים את האדם מן העולם. אולם אף המוות הטבעי אינו "טבעי" כל כך על פי תפיסתה של התורה - ואתם הדבקים בה' א‑להיכם חיים כולכם היום. הדבקות בה', הנצחי והמוחלט, צריכה להביא את האדם לחיי נצח, לא רק בתחום הרוח. אלמלא החטא היה גם הגוף חי חיים נצחיים. החטא גרם לקיצורם של החיים. לכן כל מוות מטמא. כי כל מוות מזכיר לנו מחדש את הקצר שבחיינו, את היותנו מקצרים באיכות חיינו הרוחנית. ואילו זכינו, היתה תופעת המוות נעלמת כליל מנוף חיינו. המוות הוא תוצאה מאי יכולתנו לחיות חיי רוח צרופים וטהורים לחלוטין. וזאת למרות שהנשמה שבנו, הצלם הא‑להי שבקרבנו, שואפת לנצח. המוות בא מאי יכולתנו להשתחרר ממגבלותיו של הגוף ומכוח המשיכה שלו הנוטה כלפי מטה. המת המוטל לפנינו הוא  ג ו פ ו  של המת, כשנשמתו פרחה ממנו. באדם הפגיעה חמורה יותר. הסתירה בין שאיפת הנצח שבו לבין התנוולותו של גופו כואבת וחריפה יותר. לכן טומאת האדם המת כפולה פי שבעה מזו של הבהמה, וטהרתו מחייבת לא רק טבילה אלא גם הזאת מי חטאת. אולם גם יתר הטומאות, הקלות יותר, מבטאות את הרעיון הזה בגילוייו השונים בחיים.

הרמב"ם מכנה את מי הטבילה מי הדעת. כי ראוי לו למיטהר שלא להסתפק בכניסת גופו למים, אלא גם להיטהרות נשמתו על ידי התייחסות ערכית יותר לחיים, על ידי חזרה לחיי תבונה ודעת, חיי תורה טהורים וקדושים. על ידי הטהרה צריך האדם להשתחרר מכל אותם גורמים המביאים לירידתו, ומעתה עליו להתעלות במעלות הקדושה והטהרה.

על רקע זה נבין את נבואות זכריה המדברות על הקשר שבין הטהרה לבין תיקון העולם כולו:

ביום ההוא יהיה מקור (מעיין) נפתח לבית דויד וליושבי ירושלים... והיה ביום ההוא נאום ה' צב-אות אכרית את שמות העצבים מירושלים ולא ייזכרו עוד (שם י"ג א'-ב'). והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים... ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (שם י"ד ח'-ט').