כוונה ומעשה

כוונה ומעשה

(לפרשת ויחי)

ואתם חשבתם עלי רעה, א-להים חשבה לטובה.

לכאורה תנחומי הבל מנחם יוסף את אחיו. מה בכך שא-להים חשבה לטובה? הרי אין בידיעה זו כדי לטהר את כוונתם של האחים לעשות רע ליוסף. משל למה הדבר דומה? לאדם שניסה לרצוח את זולתו, אולם בגלל מאורע לא צפוי, חבירו רק נפצע ופונה לבית החולים, וכתוצאה מכך נצל מאסון טבע שאירע אז באותו מקום. האם הרוצח לא יועמד לדין לפחות על נסיון לרצח? בדומה לכך אשה שנדרה נזירות ולא ידעה שבעלה הפר לה את נזירותה, והלכה ושתתה יין בזדון מתוך הנחה שהיא עדיין נזירה. ועל כך נאמר בפסוק: וה' יסלח לה. כלומר, היא זקוקה לכפרה על עבירתה הסובייקטיבית, למרות שמבחינה אובייקטיבית לא נעשתה כל עבירה. ומסופר בגמרא (קידושין פ"א ע"ב) שר' עקיבא, כשהיה מגיע לאותו פסוק, היה בוכה ואומר:

ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה; מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה! ...על דבר זה ידוו כל הדווים.

וכן מצינו בבלעם שה' הפך את קללתו לברכה, ובכל זאת אמרה התורה: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... ואשר שכר עליך את בלעם בן פעור לקללך. אלא על כרחך, כוונה להזיק כשלעצמה, גם אם לבסוף הנזק הפך לברכה, יש בה עילה לעונש.

שני סוגי מצוות

ליישוב הקושי יש מקום להבחין בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום. הדוגמאות של נזיר וחזיר הן עבירות שבין אדם למקום, ואילו עבירתם של אחי יוסף היתה עבירה שבין אדם לחבירו. (גם קללתו של בלעם היתה עבירה על רצון ה' ולא רק פגיעה בישראל; מה גם שכל הפוגע בישראל, כאילו פוגע בבבת עינו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול). הסיבה להבחנה זו היא שבמצוות שבין אדם למקום העיקר הוא יחסו הנפשי של האדם לא‑להיו. לא התוצאות בלבד הן החמורות, אלא עצם הכוונה למרוד בה'. לכן כוונה פסולה לבד, גם ללא תוצאות, צריכה כפרה. לעומת זאת, בעבירות שבין אדם לחבירו הפגיעה היא בזולת, וכל עוד הזולת לא נפגע, גם אם היתה כוונה רעה, עדיין אין בכך עבירה הטעונה כפרה.

את ההבחנה הזו מצינו בעשרת הדיברות. שני הלוחות מחולקים ביניהם. בלוח האחד יש מצוות שבין אדם למקום, ובלוח השני - מצוות שבין אדם לחבירו. והנה סדר הדיברות בשני הלוחות הפוך זה מזה:

         לוח א':                                  לוח ב':

אנוכי        - מחשבה                  לא תרצח              - מעשה

לא יהיה    - מחשבה                   לא תנאף              - מעשה

לא תשא    - דיבור                    לא תגנוב              - מעשה

זכור          - דיבור                    לא תענה              - דיבור

כבד          - מעשה                   לא תחמוד              - מחשבה

כי על כרחך במצוות שבין אדם למקום החומרה היא במחשבה, ובמצוות שבין אדם לחבירו - החומרה היא במעשה. הדוגמה שהבאנו מכוונת רצח כשלעצמה, שאף היא טעונה ענישה, תובן לנו על פי ההנחה שבשפיכות דמים יש שני מישורים:

א. המישור האישי של הרוצח או המנסה לרצוח. זוהי עבירה חמורה, גם אם לבסוף לא הושגו תוצאות כלשהן.

ב. המישור ה"חפצי" של הנרצח, שרק כאשר אכן הוא מת, יש להאשים את הרוצח בעבירת רצח על כל חומרתה ועונשה (אנו מכירים גם הבחנה הפוכה, של רצח בפועל ללא כוונת רצח, וזהו הרוצח בשגגה שחייב גלות).

על פי הבחנה זו מובנת לנו תשובתו של יוסף: התחת א-להים אני?! (כלומר, האם אני א‑להים, כביכול, שהפגיעה בו נמדדת על פי הכוונה הרעה בלבד?!) ואתם חשבתם עלי רעה (אמנם כוונתכם היתה רעה) א-להים חשבה לטובה...להחיות עם רב (מאחר שהעבירה היתה בין אדם לחבירו - התוצאות הן כה חיוביות לחברה הישראלית, עד שאין מקום כלל להאשימכם).

אפשר היה לומר באופן אחר. עבירה שבין אדם לחבירו ניתנת למחילה על ידי הזולת. המחילה מועילה למחוק את העבירה למפרע כאילו לא היתה. ובפרט כאשר לזולת צמחה תועלת מהמעשה שנעשה נגדו. אולם גם הסבר זה מבוסס על ההבחנה האמורה, שעבירות שבין אדם לחבירו, עיקרן התוצאה המעשית ולא הכוונה הרעה, ולכן הן ניתנות למחילה (על כל הנ"ל עיין אור החיים, כלי חמדה ותורה שלמה בפרשתנו).

סימן לבנים

השאלה הנוקבת היא מדוע השתמש ה' בדרכים כה נפתלות כדי להשיג מטרה זו? מדוע היה הכרח שהאחים ימכרו את יוסף, כדי שיוסף יגיע לתפקידו המכובד? מדוע האחים לא הבינו מעצמם את ההבחנה ההגיונית שהבחנו בין שני סוגי המצוות, ויוסף הוא שהסביר אותה להם?

מעשה אבות סימן לבנים. יוסף מכאן ויהודה ואחיו מכאן מייצגים את העימות בין שני הכוחות המרכזיים בעם לאורך כל ההיסטוריה הישראלית. אפרים ויהודה בבית ראשון, ומשיח בן יוסף ומשיח בן דוד בגאולה שלעתיד לבוא. יוסף הוא ארצי יותר. יהודה - שמימי יותר. הרוצה להחכים ידרים, לכן יהודה בדרום הארץ. הרוצה להעשיר יצפין, לכן יוסף צפונית לו. משיח בן יוסף - תפקידו לגאול את עם ישראל גאולה פיזית, ליישב את הארץ ולהבטיח אותה. משיח בן דוד - תפקידו רוחני, להביא את עם ישראל והעולם כולו לכך שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. בתפקיד הרוחני הכוונה חשובה יותר. ללא כוונה אמיתית אין שאיפה רוחנית רצינית. בתפקיד המעשי הביצוע הוא החשוב. התוצאות הן העיקר. הכוונה חשובה פחות.

אמנם מעשיות יתר ו"ביצועיזם" מופרז, מכילים בתוכם סכנה של התנתקות מהמקורות והדרדרות לידי עשייה שלילית, וכך נוצר עימות בין יוסף ליהודה. אולם גם כוונות טהורות, ערטילאיות, מופשטות מדי, עלולות להישאר מרחפות באוויר, ולעולם לא יגיעו לידי מימוש מעשי. יש הכרח בשילוב של שני הכוחות: להפוך את עץ יוסף ועץ יהודה לעץ אחד. אולם גם בגוף האורגני האחד יש חלוקת תפקידים בין הכוונה לבין המעשה. יהודה, המופקד על הצד הרוחני ורואה בכוונה את העיקר, מוכרח לראות מזווית ראייתו את חטאו כלפי יוסף במישור המחשבתי. אצלו הכוונה הרעה היא המכריעה. לעומת זאת, יוסף לשיטתו, רואה בעיקר את התוצאות המעשיות ופחות את הכוונה. ההתפייסות בין האחים נועדה להביא לשילובם של שני הכוחות. במישור המעשי יש צורך בכוחות ביצועיים, אולם אל להם להיות מנותקים מבעלי הכוונה, אנשי הרעיון, המכוונים את המעשים לכיוון הרצוי ושומרים עליהם לבל יידרדרו. מאידך, אנשי הרוח זקוקים לאנשי המעשה שיבצעו את תוכניותיהם. גם לדורות הדרך היא נפתלת. חבל יעקב סובל ממשיכה ניגודית בין הקצוות. אולם יש סכנה שאם החבל יימתח מדי הוא עלול להיקרע. יש הכרח בפיוס, בהבנה ובהשלמה בין הכוחות המנוגדים. מקבילית הכוחות יוצרת כוח שלישי היוצר איזון בין הקצוות ושומר עליהם לבל יתנתקו זה מזה. כוח זה אינו כוח חדש. הוא מבוסס על שני הקצוות גם יחד. שלמותו בנויה על הרמוניה וניצול נכון של שני הכוחות יחדיו.

הקבצו - ושמעו בני יעקב, הברכה מותנית בהתקבצות ובהאזנה זה לזה, והיא חלה רק כאשר כולם יחד שבטי ישראל.