כחול ולבן - אידיאליזם וריאליזם

כחול ולבן

אידיאליזם וריאליזם

(לפרשת שלח)

תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע - לכסא הכבוד.

תכלת השמים באה להפנות את ראיית האדם אל על, להכיר את היושב במרומים. אולם המצוה אינה בתכלת, אלא  ב פ ת י ל  תכלת, דהיינו: כשפתיל התכלת מתפתל סביב שבעת החוטים הלבנים. המצוה היא דווקא בשילוב המופלא הזה שבין כחול ולבן.

הנצי"ב מוולוז'ין מפרש את משמעותם של הצבעים הללו כך: עם ישראל מורכב משני אבות טיפוס - איש הרוח ואיש המעשה. התורה שוללת את הקיטוב בין שני הטיפוסים הללו. איש הרוח לא יצא ידי חובתו, אם לא יקיים גם מצוות מעשיות. אפילו כשהוא דבק בה', והגיע הֵלך הזקוק למים, עליו להפסיק מדבקותו בה' ולעסוק בהכנסת אורחים. גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. מאידך, איש המעשה, אסור לו לשקוע אך ורק בחיי המעשה. עליו להקדיש זמן לפיתוח כשרונותיו הרוחניים, לקבוע עתים לתורה, לתפילה ולאמונה. איש המעשה - הלבן - חייב לפתול את עצמו בפתיל תכלת, ולשאת את עיניו השמימה. ואיש הרוח - התכלת - חייב להתפתל סביב החוטים הלבנים ו"לרדת" כביכול ברמתו הרוחנית כדי להקדיש זמן גם לחיי המעשה.

קדם לו ספר החינוך ברעיון זה שהלבן הוא הגוף, והתכלת היא הרוח; אלא שלדעתו הגוף נכנע לרוח, הלבן נמצא מתחת לתכלת. על הצורך לשלב את אנשי המעשה עם לומדי התורה מצינו במדרש האומר שצבע דגלו של יששכר היה כחול כהה וצבע דגלו של זבולון - לבן. שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. שותפותם של יששכר וזבולון הפכה לדוגמא הקלאסית לקשר האישי שחייב להיות בין אנשי הרוח לאנשי המעשה. אמנם החומר כפוף לרוח, אולם לחומר יש תפקיד פעיל. שניהם זקוקים זה לזה, והקשר חייב להיות קשר של קיימא, קשר כפול. קשר עליון דאורייתא. צבעו של יהודה, הנשיא, שמעל ליששכר וזבולון, היה תכלת: השילוב בין הכחול והלבן.

התשובה לתיור הארץ

פרשת ציצית היא תיקון לחטא המרגלים. האיסור ולא  ת ת ו ר ו  אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - בא לתקן את החטא של  ו י ת ו ר ו  את ארץ כנען. חטא המרגלים היה הנתק שבין הכחול ללבן. הם תרו את ארץ ישראל בעיניים פוזלות: עין תכלת לחוד ועין לובן לחוד. אלו העיניים שבהן ראו את עצמם כחגבים. ונהי כחגבים בעינינו. כי בראייה הפרגמטית בלבד ייתכן שארץ ישראל היא אכן ארץ אוכלת יושביה. ואין טעם להתכחש לעובדות המרות שיושבי הארץ סבלו מביצות וקדחת, פרעות ומלחמות, טרור ושפיכות דמים. חייבים להיות ריאליסטיים. אולם גם בראייה האידיאלית לחוד, המסקנה עלולה להיות שלילית. כי, לכאורה, אפשר להגיע לדרגות רוחניות גבוהות גם בחוץ לארץ. ושמא אדרבה, במדבר אין חקלאות ואין תעשיה, אין צורך בצבא סדיר ולא במילואים. שם אפשר להתמסר לעיסוק רוחני טהור בלבד, ללא מפריעים מבית ומחוץ. ניתנה ראש ונשובה מצרימה.

ארציות קדושה

א ר ץ  ה ק ו ד ש  - כשמה כן היא, מחייבת היא את הקשר הכפול של התכלת עם הלבן. בלי הקדושה אין גם ארץ. בלי השאיפה לאידיאלים תורניים נשגבים שאין אפשרות לממשם אלא באדמת ארץ ישראל, בטל המניע העיקרי הגורם לאדם מישראל להיאבק פה על קיומו. אי אפשר לבסס את המוטיבציה להישאר בארץ, למרות הקשיים והבעיות, רק בטיעון של צורך קיומי. זה נכון לתקופה קצרה בלבד, רק כאשר אכן הסכנה מוחשית ביותר, והאדמה בוערת מתחת לרגליים בחוץ. התוצאה של גישה פשטנית זו היא התפיסה להיבנות על כוחניות, לאומנות ושאר מרעין בישין. במידה מסויימת צודקת הטענה שאין לבסס הכרה ישראלית רצינית רק על מצעדים בכבשני האש של אושוויץ. יש לבסס את ההכרה באופן חיובי פנימי ולא רק על בסיס שלילי חיצוני (אם כי אין להקל ראש בהכרה של הגורם השלילי החיצוני כדחף חשוב להכרה חיובית פנימית). בלי שמי התכלת הפרושים מעל ארצנו, נשמטת הקרקע מתחתינו. היא עלולה להיות ריקה מכל משמעות, סתם "שטחים" מיותרים, ריקי תוכן, נעדרי עבר וחסרי תקוה לעתיד. מאידך גיסא, הקודש בלי ארץ הוא מושג ספיריטואלי נבוב, לא ריאלי ולא אמיתי.

הקדושה מתבטאת בארציות. הביטוי הנעלה ביותר לקדושת הארץ מתבטא במצוות התלויות בקרקע: בתרומות ומעשרות, בערלה וכלאים, בשמיטה ויובל, ו ב ח ל ה . והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. הפרשת חלה מכל לחם הנילוש בארץ ישראל, ממחישה את קדושת הארץ במעשה הפרוזאי ביותר: באכילת לחם, המזון העיקרי המחיה את האדם כל יום. הארציות מתקיימת בזכות הקדושה. היחס הערכי, הקשר הנפשי העמוק לארץ ולסגולותיה הרוחניות, הם היוצרים מוטיבציה שאיננה נמדדת בכמויות. מי שאין לו זווית ראייה זו - נבהל ובצדק, מסטטיסטיקות של אנשי מידות, שלפיהן אין לעם קטן ודל סיכויים לשרוד בארץ מול העוצמה האדירה של ערים בצורות בשמיים.

חטאו בכפליים

חטאם של המרגלים היה אפוא כפול, בפזילת שתי העיניים לצדדים. עין התכלת שוטטה במרומים, ולא ראתה את הקרקע שמתחת לרגליה, ועין הלבן השפילה עצמה לראות את החגבים הרוחשים על פני הקרקע ולא הביטה אל הרקיע הנטוי מעליה.

זהו הפער שבין העין והלב. הלב רואה בעיני רוחו. העין רואה בחושיה. הראייה החושנית מתייחסת רק אל התופעות החיצוניות, השטחיות. הלב חודר לעומק. יש לשלב את השניים: צריך להפנות את העיניים ולראות את הדברים לעומקם; ואת תשומת הלב
יש להפנות גם למציאות הריאלית, לבל יסתפק האדם בעולמו הרוחני המופשט, אשר פעמים הוא עלול להיות גם עולם מדומה של אשליות. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, כאשר כל אחד מהם לחוד. רק על ידי האיזון, עין בעין יראו בשוב ה' ציון.

חותם החירות

הציצית, הקשורה בכנפות הבגד, היא מעין חותם עבדות, מין "פלומבה" המעידה על היות לובש הבגד עבדו של ה'. לכן פרשת ציצית מדגישה יותר מכל את רעיון יציאת מצרים. אמנם יצאנו מבית עבדים, אולם לא לריקנות חסרת תוכן, אלא להיות עבדי ה'. אני ה' א‑להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים. משום כך נבחרה פרשה זו להזכיר באמצעותה את יציאת מצרים כל ימי חייך, ביום ובלילה.

אולם חותם העבדות הוא מיוחד במינו: פתיל תכלת על שבעה חוטים לבנים. עבודת ה' מחייבת אותנו להעלות את ארבע כנפות הארץ למטרתן הערכית ולהוריד את שבעת כוכבי הלכת להאיר על הארץ.

הציצית מעלה את זווית הראייה של העיניים ומקדשת אותן. היא חובשת להן מין "משקפיים" של ראיית הלב הרוחנית. כל החיים מקבלים משמעות אחרת. האדם נעשה באמצעותה רוחני יותר, טהור יותר.

וכן העם כולו. דגל ישראל הכחול-לבן בא להדגיש את ייחודו הרוחני של עם ישראל, את צניעותו וקדושתו. זהו הדגל המעיד על זכותו לארץ זו. ייעודו שונה מכל עם, ולכן זכה להניף דגל זה על אדמת קודש זו. לא מקרה הוא שחותם העבדות משמש לנו כיום כדגל החירות. דגל ישראל, המתנוסס על כל תורן בארץ ובייצוגים ישראליים ברחבי תבל, מצהיר לעולם כולו: הללוי-ה, הללו עבדי ה'... ובשם א-להינו נדגול.