כיצד מהדרין?

כיצד מהדרין?

(לפרשת וישב)

העימות הראשון שאיים על שלמותו של בית ישראל, היה בין יוסף לאחיו. ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. איזו דיבה הינה זו? רש"י מביא בשם המדרש שלושה דברים: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.

ותמהו המפרשים, היכן מצינו שהאבות הידרדרו לרמה מוסרית כה נמוכה? ולהיפך, כיצד היה מסוגל יוסף להוציא עליהם דיבה כה איומה? ותשובתם היא, שנוצרה אי הבנה בין האחים. כל אחד התייחס לנושא מזווית ראייתו האישית. האחים נהגו לשחוט את הבהמות שאכלו, אלא שהתירו לעצמם לאכול אבר מן החי מהבהמה בעודה מפרכסת. על פי דיני ישראל, הדבר מותר באופן עקרוני. בשחיטה נחשבת הבהמה למתה ופירכוסה אינו אלא כזנב הלטאה (אגב, ברוח גישה זו התירה הרבנות הראשית השתלת לב למרות היותו פועם, כשהוכח בעליל שהאדם אכן מת באופן ודאי ומוחלט). אולם יוסף סבר שעדיין לא ניתנה תורה. ולפי דיני בני נח, השחיטה אינה קובעת את מותה של הבהמה, אלא רק אפיסת כל זיק של חיים, ואסור היה לאחים לאכול אבר מן החי מסוג זה.

גם דיבתו על העריות מתפרשת ברוח דומה. יוסף הצדיק היה זהיר מאד בנושא העריות. דבר זה הצילו אחר כך בפרשת אשת פוטיפר. האחים לא החמירו כמוהו, והיו נוהגים ביתר קלות ביחסיהם עם נשים, שהיו באים עמהן בעסקי מסחר וכדו'. לא שהיו עוברי עבירה, חלילה, אלא שלא נהגו על פי הנורמות של יוסף הצדיק. על פי תפיסתו, הוא ראה בכך עבירה חמורה, והיה מביא את דיבתם רעה אל אביהם (עיין ר' אליהו מזרחי, מהר"ל ויתר מפרשי רש"י).

חז"ל לא באו לומר מה היה בדיוק הוויכוח בין יוסף לאחיו, אלא להעמידנו על סגנון הוויכוח. לדעתם, שניהם צדקו, כל אחד על פי תפיסתו. אך הבדלי התפיסות ואי היכולת להבין כל אחד את מניעי רעהו, הם שיצרו את המחלוקת הראשונה בעם ישראל שהמיטה עלינו את הגלות הראשונה, זו של מצרים.

האם ניתן ללמוד לקח לדורות ממחלוקת זו? האם ניתן למנוע תופעה חמורה כזו, שבה היו מסוגלים האחים להרוג זה את זה, ולמכור את אחיהם לעבד? האם יש פתרון לטרגדיה כזו, שבה שתי התפיסות נראות כצודקות?

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו

אכן יש פתרון לבעיה הכאובה, אלא שלשם כך עלינו להעמיק בנושא זה של הידור מצוה. התורה לא חייבה את יוסף לרדת מרמתו הגבוהה לרמת אחיו. סיפור אשת פוטיפר, לעומת מעשה תמר הסמוך לו, בא להוכיח שצִדקותו ופרישותו של יוסף נזיר אחיו אכן היתה מוצדקת. אולם עם זאת התורה לא הטילה על כל האחים חובה לנהוג בחומרות יתרות כיוסף. יש נורמות מינימליות המחייבות כל אדם מישראל, אך לא מכל אחד נדרש להיות צדיק. יש לעודד ולטפח יחידים המעוניינים והמסוגלים לכך לנהוג לפנים משורת הדין. חברה, השואפת לבינוניות ומדכאת את שאיפתם של היחידים לגדול מעל לנורמה, היא חברה מנוונת. רק בסדום נהגו להלין את כולם במיטות שוות, ומי שרגליו היו ארוכות יותר נהגו לקצצן. זוהי "מידת סדום" שגרמה לחורבנה של העיר.

אולם צדיק אמיתי צריך להביא בחשבון שלא כולם מסוגלים וחייבים להגיע לרמתו. ומכיוון שרמתם של האחרים נורמטיבית ואין בה סטייה מההלכה, אף על פי שאינה מהודרת כמוהו, עליו להעריך כל אדם על פי רמתו.

לא הרי יוסף - שהיה בבית אביו, שהשקיע בו את כל זמנו והוריש לו את כל ידיעותיו והנהגותיו, ואף הלבישו איצטלא דרבנן בצורת כתונת פסים יקרה - כהרי יתר האחים הרועים בשכם ובדותן ובאים במגע עם הבריות. מה שיוסף יכול היה להרשות לעצמו, וחייב היה לעשות, בתנאים המיוחדים שבהם חי, לא יכלו האחים להרשות לעצמם בתנאים שבהם חיו. אלומתו יכלה לקום יציבה וזקופה. אלומותיהם של האחים היו כפופות, כי עיסוקם וסביבתם אילצום להיות כאלו. ייתכן שיחסית לתנאים שבהם היו נתונים האחים, המאמץ הרוחני שנאלצו להשקיע כדי להגיע לרמה אליה הגיעו, היה לא פחות משל יוסף בתנאים הנוחים שבהם גדל, ספון בבית אבא שהרעיף עליו חום ואהבה מיוחדים.

הידור והתהדרות

המהדר האמיתי במצוות אינו מתהדר בכך. הצניעות יפה לו. הבנת הזולת ומניעיו, תנאי הכרחי הוא לצִדקות אמיתית. הצדיק האמיתי אינו מתנשא מעל לזולתו, אינו משתלט עליו, אינו מזלזל בו, ולא נותן לו לחוש שרמתו פחותה משלו. בעצם אישיותו הוא מקרין סביבו אור של השפעה סמויה ועקיפה, שכוחה גדול יותר משל הטפה ישירה. השתלטות גורמת רק דחיה, ומשיגה תוצאות הפוכות. היא יוצרת ראקציה ונסיון להשתחרר מההשתלטות על ידי מרידה גלויה, על ידי שנאה והתרחקות. שום השפעה חיובית לא מושגת בכך. ביקורת חדה ופוגעת יוצרת בומרנג הפוגע במבקר יותר משהועיל למבוקר. דרך זו היא שגרמה לקרע נורא בעם ישראל והביאה לגלות הראשונה. לקח זה נלמד. במקום  א ל ו מ ו ת  נפרדות לכל שבט ושבט, יהיה בעתיד  ע ץ  א ח ד ,  ממנו יוצאים הענפים השונים. יש גדולים ויש קטנים, אולם כולם יחד תורמים להתפתחותו, לשיגשוגו ולפריחתו של העץ כולו. יוסף הוא לא רק אוסף אלא גם מוסיף, מוסיף והולך.

מוסיף והולך

המנורה במקדש היתה עשויה מקשה אחת. הנר המערבי דלק יותר, האחרים פחות; אולם אף נר לא נפסל, כולם שמן זית זך. זה סמלו של עם ישראל בשובו מגלות בבל, וזהו סמלו כיום.

תלמידי חכמים שבארץ ישראל צריכים להיות נוחים זה לזה כשמן זית, להנעים זה לזה, להאיר יותר ולהעיר פחות זה לזה. זוהי דרכם של בית הלל, שהיו ענוותנים, ולכן הלכה כמותם. שיטתם הינה להרבות אור ולא לגרש את החושך. "מוסיף והולך" ולא "פוחת והולך". ההידור העיקרי הוא התיקון האישי, הביתי, ולא בביקורת הזולת. האור
הבוקע מהבית מאיר מעצמו את כל סביבתו. ריבוי תורה ואמונה (כנגד הימים הנכנסים) וריבוי בנים ותלמידים (כנגד בני הבית), הוא ההידור העיקרי, וממילא הוא משפיע גם על הרגל המתבוססת בבוץ שבשוק.

וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ח):

המסתכלים העליונים - אזורי חסד אל תמיד - מכירים את הכיעור שברע בעומק גדול יותר מאותם שהרוגז והכעסנות הוא שלטון רוחם... ומתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את נקודות הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם, כי בכל מקום הם מוצאים את נקודת הטוב... והיא בזוהר גודלה מחפה היא על כל הכיעור שברע...