כפייה או הבנה?

כפייה או הבנה?

(לפרשת חֻקת)

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.

מה היה חטאם של משה ואהרן? המקובל לומר - שהיכו את הסלע במקום לדבר אליו. אלא שאם כן משה אינו אשם כל כך, שהרי בהזדמנות אחרת אמר לו ה' מפורשות: והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. ואף כאן אמר לו ה': קח את המטה. אמנם בהמשך נאמר לו ודברתם אל הסלע. אך אם הכוונה להסתפק בדיבור בלבד, לשם מה נאמר לו לקחת את המטה?

בילקוט שמעוני בפרשתנו (רמז תשס"ג) מובא מדרש:

כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיוון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה, כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד הוא מוציא מים מן הסלע.

המדרש רואה בסלע את לב האבן של העם בתחילת דרכו. כשהיה זה עם עבדים, היוצא ממצרים, היה צורך לחנכו במכות, בדברים לא יִווסר עבד. אולם הדור החדש, העומד להיכנס לארץ-ישראל, הוא דור מבוגר יותר; אין עוד לחנכו במכות, אלא בדיבור. על פי ההלכה אסור לאב להכות את בנו הגדול; בכך הוא עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול. כי הבן עלול לבעוט, כגון, שיכה את אביו, חלילה, חזרה, או, כפי שהנסיון מוכיח לנו, התוצאה החינוכית עלולה להיות הפוכה. אדם גדול אין מכניעים בכוח. יש לדבר על ליבו ולשכנעו ברוח טובה. עם ישראל התבגר במשך ארבעים שנה, והגיעה העת לדבר אליו אליו בשפה רכה יותר. שפת הכוח, לא רק שלא תועיל, היא עלולה להזיק. הרועה הנאמן במדבר סיים את תפקידו. הדור החדש בארץ-ישראל זקוק להנהגה אחרת.

הסלע והנמלים

רעיון דומה באשר לדרך השפעתו של עם ישראל על העולם נמצא בסוף פרשתנו, במלחמת עוג מלך הבשן. חז"ל מספרים על עוג שעקר סלע בן שלוש פרסאות (כשנים עשר ק"מ) על מנת להשליכו על מחנה ישראל. הנמלים הקטנות חררו חור בסלע, וראשו של עוג נבלע בסלע. כשניסה להרים את הסלע מראשו נשתרבבו שיניו לתוך הסלע ולא אפשרו את חילוצו. המהר"ל מפראג (גור-אריה בפרשתנו) מפרש אגדה זו בדרכו העמוקה: עוג מלך הבשן מנסה להילחם בעם ישראל בעוצמותיו הכוחניות. לעם ישראל יש יתרון ברוחו, בפיו. הנמלים, קטנטנות הן בגופן, אולם כוחן ביכולת הכרסום שבפיהן. לאט לאט הן מצליחות לחורר חור גדול בסלע. כך גם עם ישראל בכוח פיו, בהשפעתו הרוחנית, מצליח לחדור גם אל הסלע הקשוח. בכוחו זה, ישראל מנצח את הכוחניות בעולם. המהר"ל לא התכוון להתעלם מהעימות הפיזי הקיים בין עם ישראל לבין אומות העולם, ומכוחו של עם ישראל גם במישור זה. כוונתו היא להדגיש את המאבק האמיתי הקיים בין יעקב לעשו, בין הרוח לבין הכוח. במאבק זה לא הכוח ינצח, אלא השכנוע. רק כאשר יגיע העולם להכרה פנימית עמוקה רק בעליונותה של הרוח, ואז יבוא הקץ לעימות שבין ישראל לבין האומות. אף כאן מבחינים אנו בשני שלבים בהתפתחות האנושות. בשלב ראשון, הפרימיטיבי, שפת הכוח היא השולטת. בשלב השני, כאשר תתקדם האנושות, שפת הדיבור והשכנוע תתפוס את מקומה הראוי, והעולם יבוא על תיקונו. מי שעיניים לו בראשו אינו יכול שלא להבחין בשינוי שחל בתרבות האנושית בעת החדשה. בכוח אין אפשרות כיום להשליט אמונות ודעות, לא בתוך עם ישראל ולא בעולם כולו. רק על ידי הבנה ניתן לשכנע בני אדם בדרך האמת.

חוקת התורה

רעיון זה פותח לנו צוהר להבנת סמיכות הפרשיות, בין פרשת פרה אדומה להכאת הסלע. פרה אדומה מכונה "חוקת התורה". אין לך חוקה כה לא מובנת כמצוה זו. חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה. לא נאמר שאין שום אפשרות להבינה. חובתנו לקבלה גם כשעדיין איננו מבינים אותה. אך תיתכן אפשרות שאי‑פעם נזכה להבינה. ידועים הדברים שאמרו חז"ל וגדולי ישראל, שככל שהאנושות תתקדם יותר, יובנו דברים שבעבר לא הובנו. דברים שנחשבו סתרי תורה המובנים רק ליודעי ח"ן, יהיו נחלת הציבור הרחב. ובמקביל לכך, אם בדורות קודמים היתה נכונות לקבל דברים שאינם מובנים, בדורות המאוחרים נעשה הדבר קשה יותר ויותר. רבים מבני האדם אינם מוכנים עוד לקבל בהכנעה מרותם של אחרים. הם רוצים להיות אוטונומיים ולקבל רק מה שתבונתם מוכנה ומסוגלת לקלוט. תופעה זו גרמה משבר מסוים לתפיסה הדתית המורגלת, אך היא המעודדת תפיסה דתית עמוקה יותר, שבה יש צורך להבין דברים לעומקם ולהסבירם בדרך משכנעת. חלק גדול מהציבור אינו מסוגל לקבל הוראות רק בגלל שהם ניתנו מפי הגבורה. הוא רוצה לפעול גם על פי הבנתו ושכלו. על אף הפן השלילי שיש כאן, של הפרזה בכוחו האינטלקטואלי של האדם, שכאילו את הכל הוא יכול להבין, ואין דבר נשגב מבינתו, כביכול - יש גם פן חיובי לתופעה שאנשים מעוניינים לפעול מתוך הזדהות והבנה. הם רוצים לעבוד את ה' מאהבה ולא רק מיראה. הם רוצים שידברו אליהם ולא רק שיכו אותם.

הצורך בהבנת טעמי המצוות בצורה מעמיקה נעשה נחוץ יותר בדורותינו. ועמו גם היכולת לחשוף ממקורותינו רעיונות שהיו חבויים בהם ולא נראו על פני השטח.

האיזון בין המצוות

חידת המוות היא הסתומה שבחידות. האדם עומד מולה אין-אונים. המוות מפחיד. המפגש עמו מהמם. מכאן טומאת המת. הגישה החומרנית, הנהנתנית אל החיים, מקשה יותר על קבלת המוות. הנאות החיים נפסקות לפתע. הפרה אשר לא עלה עליה עול, הבהמיות שלוחת הרסן, טעונה שריפה. עץ הארז, המסמל את גאוותו המנופחת של האדם על כוחותיו הוויטאלים, מושלך אל השריפה. גישה מפוכחת יותר אל החיים תביא גם יחס אחר אל המוות ואל מה שאחריו. אולם גם הקצה האחר מסוכן. העלאת העול על הצוואר עד כדי דיכוי, השפלת האדם לתולעת רמוסה, עלולות לשבור את האישיות המוסרית, במקום לבנותה. לכן הפרה המטהרת טמאים, היא גם מטמאת טהורים (עיין ספורנו). יש לשמור על האיזון הנכון. לא להכות את האדם לרסיסים. אלא לדבר אליו, להכיר בו כאישיות עצמאית, בעלת כח שיפוט והכרעה, שיש לה הכרה עצמית והבנה רצינית. גם את התולעת יש להשליך אל תוך שריפת הפרה, כדי שמתוך האפר יוולד יצור חדש, לא שבור ורצוץ, ואף לא שחצן; לא רודף הנאות בלי עול, אך גם לא יצור חסר חדוות חיים; אלא אדם המבין מהי משמעותם האמיתית של החיים, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים. האהבה והיראה משולבות זו בזו. המטה אמנם נחוץ לשם שמירת המסגרת, אולם עיקר ההשפעה נעשית בדיבור. מקל נועם, כי דרכיה דרכי נועם, זוהי ההנהגה הארץ-ישראלית, לעומת מקל החובלים שהיה נחוץ בחוץ-לארץ.

והכה ארץ בשבט פיו... ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.