לאומיות ואוניברסליות

לאומיות ואוניברסליות

(לפרשת נח)

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.

פסוק זה סותר, לכאורה, את האמור לעיל: מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגוייהם. ועוד תמוה, על מה יצא הקצף? הרי כל נביאי ישראל ניבאו על חזון אחדותו של המין האנושי: אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבוד את ה' שכם אחד; הלא אב אחד לכולנו, הלא א-ל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו? וחז"ל אמרו: מפני מה נברא האדם יחידי? שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך. ואם כן מה רע בכך שבני האדם רצו לשמור על אחדותם וגיבושם? אדרבה, הלא זהו רצון ה'!

בין תרבות לציוויליזציה

יש להבחין בין שפה ללשון. השפה היא בחוץ; הלשון היא בפנים. השפה היא הביטוי החיצוני, הלשון היא התוכן הפנימי. ההבדל בין עם לעם הוא לא רק בשפה. הוא נמדד בעיקר בסגנון, בתרבות, במנטליות, באופי. הדגש על השפה במקום הלשון מביא לרדידות תרבותית ולתלישות רוחנית. (ראו מה קרה לאלו שסברו לבנות את העם העברי מחדש על בסיס שפתו החיצונית בלבד. תרבות עברית שורשית ורצינית שתהווה שלד חזק לעם לא נוצרה, והשפה אף היא הופכת לשפת לעג ושפת לעז...).

בוני המגדל בבבל הצהירו שבכוונתם לעשות  ל נ ו  ש ם .  תועלתם, כבודם ומעמדם הם שהיו חשובים בעיניהם. בניגוד לאדם הראשון שקרא  ל ב ע ל י  ה ח י י ם  שמות, שראה את עצמו אחראי ליצורים כולם, ובניגוד לשאיפה של: ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'; ויברך  כ ל  ב ש ר  שם קדשו לעולם ועד. לא שמו של ה', לא היקום כולו, אלא הם והם בלבד. אנתרופוצנטריות ואגוצנטריות בשיאם.

אחדות כזו חמורה היא ביותר. כינוס לרשעים, רע להם ורע לעולם. אחדות כזו לא תאפשר פתיחות לרעיונות נשגבים יותר. הלחץ החברתי הכלל אנושי ימנע את פיתוח הכישרון הרוחני והמוסרי של אותם בעלי שאר רוח שיחפצו בכך. הרווחה הכלכלית אשר תעמוד בראש המאוויים, ואשר כל הכוחות יגויסו אך ורק למענה, תדכא ותנוון כל זיק רוחני.

נכון, פיצול האנושות לאומות שונות עלול לגרום לעימותים ולעיוותים קשים. אולם אחדות מדומה מסוכנת פי כמה וכמה. היא תביא להתפוררות ולמלחמת איש באחיו. כל אחד ישאף לפיתוח הקריירה האישית שלו על חשבון חבירו. הלאומיות, על אף חסרונותיה, היא הרע במיעוטו. היא יוצרת מסגרת חברתית מינימלית, שבה הפרט יהיה מוכן לתרום לקולקטיב, באמצעות הרגש הפטריוטי. גם התרבות הלאומית אינה אידיאלית. היא פיתוח אסתטי של יצר קיומי, המבוסס לעיתים על חושניות ואגואיזם, אך
יש בה לפחות ניצוץ רוחני מסויים, ורק הפיצול יביא בסופו של דבר את האחדות השלמה והאמיתית.

אנשי מגדל בבל רצו למנוע את ההתפצלות הלאומית, שהחלה להתפתח על ידי  ה ל ש ו ן ,  דהיינו על ידי הסגנון המיוחד המאפיין כל עם ועם, והדגישו את  ה ש פ ה  האחת. שפה אחת אינה יכולה להיות תחליף לתרבות לאומית שורשית. העמדת הדגש על השפה המשותפת, פירושה העמדת הבסיס התרבותי על הרובד השטחי, הבינוני והקל, שרק הוא יכול להיות בינלאומי.

הלבנה היא מלאכותית, ואילו האבן היא טבעית. הסטת משקל הכובד מהאבן הטבעית ללבנה המלאכותית, שאינה קשורה למקום, היא חלק מאותו הלך רוח של ליכוד המין האנושי להשגת מטרות טכנולוגיות ותועלתיות בלבד. אין ספק שריכוז כל הכשרונות במסגרת מאורגנת אחת יכול לחולל נפלאות: לבנות גורדי שחקים אדירים, לשכלל ולייעל את הכלכלה ולשפר את כל תנאי החיים של המין האנושי. אולם כל זאת במחיר נורא, של תלישות תרבותית. הטכנולוגיה הבנויה על השכל האנושי יכולה אמנם להיות בינלאומית, אולם התרבות הטובה - לעולם לא. אפשר ללמוד מעם אחר ולהשפיע עליו. פתיחות זו חשובה ומועילה. אך חיקוי תרבותי לא יצלח. כל עם חייב לפתח את תרבותו על פי נטייתו הטבעית ועל רקע מקומו. החיקוי יוצר לבנטיניות מעושה ומאוסה...

תיקון המעוות ייעשה בדרך העקלקלות הקשה. האנושות תתפצל לעמים שונים ומגוונים. כל עם שונה בשפתו, בתכונותיו, בתרבותו. כל עם יפתח את הפטריוטיות הפרטית שלו. בוודאי ייווצרו סכסוכים ומלחמות עקובות מדם, אולם רק בדרך הקשה ילמד האדם לקח, להתעלות מעל למסגרות האינטרסנטיות המצומצמות ולסלול דרכים חדשות, שיביאו את האנושות לידי אחדות אמיתית סביב רעיון ערכי ומוסרי. לעבוד את ה' שכם אחד.

הלאומיות הישראלית - אוניברסלית

בין שבעים האומות המנויות בפרשה נעדר עם אחד, והוא עם ישראל. תהליך היווצרותו היה שונה ומנוגד, באופן מהותי, להיווצרותם של יתר העמים. תחילתו בציווי הא‑להי לאברהם: לך לך!...  ו א ג ד ל ה  ש מ ך  ונברכו בך כל משפחות האדמה. גידול שמו של אברהם שונה מהותית מ"נעשה לנו שם" של אנשי דור הפלגה. השם לא נועד לשם עצמו, להחשבתו ולכבודו, אלא:  ו נ ב ר כ ו  בך כל משפחות האדמה גם מלשון ברכה וגם מלשון הברכה (רשב"ם); אב המון גויים. עם ישראל הוא העם היחיד שלא נוצר על רקע של אינטרס לאומי, אלא כדי לשמש דוגמה ומרכז לאיחודו מחדש של המין האנושי כולו על בסיס רוחני ומוסרי טהור. תרבותו, גם כשיש בה אסתטיקה, היא במהותה אתית, רוחנית.

התנועה הלאומית מתפתחת בדרך כלל מתנאים משותפים, מאבקים משותפים, צרכי קיום ודומיהם. הארץ, השפה, הכלכלה והשלטון המשותפים, מגבשים במשך דורות תודעה לאומית מיוחדת. לא כן עם ישראל. לאברהם נאמר: לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך. לא טריטוריה - מארצך, לא מנטליות ותרבות - ממולדתך, לא מוצא - מבית אביך. אלא עם מיוחד במינו שכל מהותו היא: אשר אראך.  א נ י  אראה לך את ארצך. ה' הוא שקבע את המקום, הוא שקובע את המסגרת, הוא שיוצק את התוכן. אין זה עם במושגים המקובלים, אלא עם ה'; עם המייצג את האדם האמיתי השומר על רמתו, ערכו וצלמו. רק דוגמה מיוחדת במינה של עם, המתעלה מעל לצרות האופק הלאומנית, האינטרסנטית והכוחנית - היא שתביא את יתר בני האדם לחקות דגם זה, ולייחד את המסגרות הלאומיות אך ורק לתכניהן התרבותיים. טעות תהיה בידי האנושות אם תנסה לטשטש ולדכא את היצירה התרבותית הלאומית. היא נחוצה לרוח האדם, ולשמה בלבד יש הצדקה לקיים מסגרת לאומית. כל אדם זקוק למסגרת חברתית חמה, למשפחה רחבה שבה לא יחוש עצמו בודד. משפחת האדם הגדולה תיבנה ראשית כל על המעגל הפנימי של התא המשפחתי, הקן החם של אב ואם וילדיהם, כשמאחוריו המשפחה הרחבה יותר, האומה, ורק אחר כך כל משפחות האדמה (נשים לב לביטוי הנפלא: כל משפחות האדמה...).

לאומנות ישראלית - תרתי דסתרי

עם ישראל אינו עם כיתר העמים. לא מסגרתו החיצונית יצרה את לאומיותו. תכניו וייעודיו הם הם שהציבו את מסגרותיו. לאומיות ישראלית לא תוכל לעולם, מעצם מהותה, להיות לאומנות כוחנית. מי שיצר את הגולם של לאומנות עברית, ועתה חושש שמא ייהפך למפלצת זוועתית, הוא שרוקן את המסגרת הישראלית מתכניה וייעודיה. מי שהפך את עם ישראל לעם ככל העמים, ככל האדם, הוא שחושש מהגולם שיצר שמא יהפוך לרועץ ליוצרו. אולם עם ישראל המקורי לעולם לא יוכל להתכחש לייעודו - להביא לעולם את בשורת הצלם הא-להי אשר באדם. וגם כאשר הוא נאלץ להגן על הצלם מפני מעוותיו המסוכנים, במחיר הנורא והפרדוכסלי של הריגתו: שופך דם האדם באדם דמו יישפך, הוא זוכר שהסיבה היחידה המצדיקה זאת היא: כי בצלם א-להים עשה את האדם.