לא כהתה עינו - מבט רוחני על ארץ ישראל

לא כהתה עינו

מבט רוחני על ארץ ישראל

(לפרשת וזאת הברכה)

ויראהו ה' את כל הארץ.

על פסגת הר נבו ניצב משה ונושא עיניו אל רחבי ארץ ישראל הפרושה תחתיו. הימים ימי סוף החורף, צלולים ושקופים. גם בעיני בשר ניתן לראות למרחקים. אולם לא את הכל.

משה רוצה לראות את כל הארץ אליה נכסף: עד דן; ואת כל נפתלי... ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון, גם את בקעת יריחו עיר התמרים החבויה עמוק למרגלות הר נבו. כל זה ניתן לראות רק במשקפת רוחנית מיוחדת. "ויראהו ה' את כל הארץ" - כל מה שהראהו ה' למשה חייב במעשר (ב"ב נ"ו ע"א). ראייתו של משה הקיפה את גבולות ארץ ישראל שעמדו להתנחלותם של יהושע ובני דורו. התנחלות זו קבעה הלכה לדורי דורות. זהו תחום חיובן של תרומות, מעשרות, שביעית ועוד. גם לאחר חורבן הארץ ויישובה מחדש, בגבולות מצומצמים יותר, עדיין נשאר רושמה של הראייה החודרת של משה. לא כהתה עינו ולא נס ליחו, מבחינת כושר ראייתו ההלכתי. ראייתו של משה עומדת מעל לכל התמורות הפוליטיות והיישוביות בארץ. זו ראייתו של איש הרוח.

ראייה פעילה

כי ראייתו של משה, מיוחדת במינה היא. בדרך כלל ראייה היא השתקפותה של המציאות בעינו של הרואה. הרואה הוא פסיבי. אין בראייתו כדי לשנות את העובדות. אולם לא כן עבדי משה. המשקפת הרוחנית, שבאמצעותה ה' פוקח את עיניו, הופכת את ראייתו לראייה אקטיבית, פעילה ופועלת. ואכן מצינו בהלכה - הבטה בהפקר קני (ב"מ קי"ח ע"א). כשאדם רואה דבר הפקר ומעוניין לזכות בו, יש בראייתו בכדי לקנות. אף משה, בראייתו את ארץ ישראל, סייע להקנות אותה לעם ישראל. כשם שאברהם סייע בקניין הארץ בהילוכו, כך משה בראייתו. באברהם מצינו גם ראייה - כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך, וגם הילוך - קום התהלך בארץ. אף משה רצה להתהלך בארץ, אולם לא זכה לכך, וראייתו כללה את שתי פעולותיו של אברהם: ראייה והילוך גם יחד. זוהי ראייה מהלכת, פעילה ויוצרת עובדות. כי שם חלקת מחוקק ספון. משה נקרא מחוקק, משום שחקק את התורה בליבם של ישראל (המונח המודרני "מחוקק" משמעותו מי שממציא חוקים. משה רבנו לא "המציא" שום חוק, הוא חקק את החוקים באבן, תרתי משמע, של הלוחות ושל הלבבות, חקיקה מעבר לעבר). בראייתו החודרת הוא החדיר לאדמת א"י תוכן פנימי וקשר את עם ישראל לארצו בקשר נפשי טמיר של כיסופים, ערגה וציפייה ששום כוח בעולם לא יוכל להתירו. ראייתו של משה, החודרת עמוק עמוק לתוך ליבה של ארץ ישראל, היא היא המכשירה אותה להתנחלותו של עם ישראל.

ותמונת ה' יביט

ה' הוא המראה למשה את הארץ. אולם כוח הראייה ניתן למשה בזכות מאמציו העצמיים לפתח את כוח ראייתו. כשם שמצינו בירמיהו. ה' שואל אותו: מה אתה רואה? וכשירמיהו עונה: מקל שקד אני רואה, אומר לו ה', היטבת לראות. בכך נטע בו ה' את כח הראייה הנבואי. ירמיהו שם לב לכך שהמקל עשוי מעץ שקד. לא כל אחד היה שם לב לכך. כך גם הוקדש משה לנביא. אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה. כושר ראייתו המיוחד זיכה אותו בנבואה. ראייתנו היא סלקטיבית בדרך כלל. היא רואה רק מה שהיא מעוניינת לראות. הלב מושך אחריו את העין. המרגלים, שראו את ארץ ישראל מזווית ראייתם שלהם, הגזימו ברע ופיחתו בטוב. משה, הרואה רק טוב, זוכה לראות את ארץ ישראל במעלתה. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. אפשר לראות את הארץ ולא לגור בה, ואפשר לגור בה ולא לראותה היטב. ועל זה נאמר: וראה בטוב ירושלים. אפשר לראות את ירושלים, אולם בכיעורה ובבעיותיה; ואפשר לראות את הטוב שבה, מתוך אמונה בעתידה ובייעודה. אין ראייה אובייקטיבית לחלוטין. לכן משה נקרא טוב. ותראה אותו כי טוב הוא. האור שבקע ממנו עם לידתו ליווה אותו כל ימי חייו לראות בטוב. לכן זכה לכך שעינו הטובה לא כהתה עד יומו האחרון, ואף מעבר לזה.

האור המלווה את כוח הראייה המיוחדת למשה עבר ממנו לחכמי ישראל שבכל דור ודור, לְצַפּות לטוב ולצְפּות בטוב. לצפייה זו, שיש בה מכוחו של יוצר כל, יש כוח לשנות את העובדות ולקבוע הלכות, צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

הראייה הרוחנית

איש החזון וההלכה, הניצב על פסגת הר נבו ורואה את ארץ ישראל לכל אורכה ורוחבה צופה הוא אל מעבר לדורות רחוקים, וחודר למעמקי צפונותיה וסגולותיה של הארץ - שונה הוא מכל צופה רגיל. הנוף הוא אמנם נהדר: הרים נישאים ומיוערים, ערוצים עמוקים וירוקים מבתרים אותם, הירדן המכסיף המתפתל בין גדותיים עבותות ירק, ים המלח הכחול. המראות היפים נשקפים גם למשה, אולם הם רק חלק שולי מכוח ראייתו הגדול. הוא רואה גם את ההיסטוריה העתידה של ארץ פלאים זו, הנמצאת בצומת דרכים גיאוגרפית, פוליטית ותרבותית. כל אימפריה בעולם תלטוש את עיניה אל המקום הזה ותותיר פה עקבות. כל הדתות והתרבויות בעולם ישאבו את השראתן מפיסת קרקע קטנה זו. אולם גם אלו, נדבכים תחתיים הם במראה הגדול.

מעל ומעבר לכל אלו עומדת הראייה של הקדושה. של נעלך מעל רגלך, יאמר המלאך ליהושע תלמידו ביריחו, כי המקום אשר אתה עומד עליו - קודש היא. לא רק נוף וצומת דרכים איסטרטגית יש כאן, אלא בעיקר אדמת קודש. ראיית משה בסנה והשלת מנעליו שם מנחילה ליהושע ראייה מיוחדת זו. תמר זה הגדל ביריחו שונה מכל תמר אחר בעולם. הוא מורכב לא רק ממינרלים וסוכרים למיניהם, אלא בעיקר מהלכות, מקדושה: ביכורים, ערלה ושביעית, תרומות ומעשר ראשון, שני ועני - כל אלו חברו יחד בתמר, בגפן, בתאנה וברימון הגדלים בארץ ישראל. איש ההלכה רואה את המשמעות הקניינית והמשפטית המרכיבה את התמר. קדושה ראשונה, קדושה שנייה ומצבי ביניים. תילי תילים של מושגים משפטיים מסובכים, סוגיות עמוקות, הררים התלויים בשערה של קושיות ותירוצים, איסור והיתר, חיוב ופטור, קודש וחולין. ומשה, בראייתו הרוחנית הנוקבת, מחיל על אדמת קודש זאת את כל הידע העצום הזה, וכל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש בהלכה, כבר נאמר למשה מסיני.

לא אינטרסים כלכליים, לא שיקולים בטחוניים וקיומיים, לא רק נוף יפה, לא רק איכות חיים, לא רק תועלת ונוחיות; אלא חזון דורות וברית אבות.

מעצמות יתחלפו, תרבויות ישתנו, שילטון יבוא ושילטון ילך, דגלים יעלו וירדו, אולם ההלכות החלות כאן נצחיות הן, כנצחיותו של העם המקיים אותן, ואשר בגללן מיועדת לו ארץ קודש זו. משה מת, אולם לא נעצמו עיניו, ואותה ראייה של משה, ראייה רוחנית של חזון והלכה, שבה ראה את הארץ לפני למעלה משלושת אלפים שנה, הונחלה לדורות לעיני כל ישראל.

תורה צִוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב.