לא תתגודדו

לא תתגודדו

(לפרשת ראה)

ידועה דרשתם של חז"ל על הפסוק "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות (יבמות י"ג ע"ב). אמנם כולם מודים שעיקר כוונתו של הפסוק הוא איסור החבּורה על המת, כפי שמוכח מהקשר העניינים בפסוק, וכן מוכיח הכתוב במלכים ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם. אך לדעת חז"ל כולל הפסוק שתי משמעויות: זו הפשוטה, וגם זו הנוספת - האיסור להתפצל לכיתות כיתות. אמנם יש שראו בדרשה זו אסמכתא בלבד ולא איסור מפורש מהתורה; אך מהרמב"ם משמע שהאיסור הוא איסור תורה. הן בספר המצוות (ל"ת מ"ה), והן בספר היד-החזקה (סוף הלכות עכו"ם) כולל הוא את שני האיסורים יחד ורואה בשניהם איסורים שווים בחומרתם, כחלק מאיסורי עבודה זרה. ברוח הלכה זו יש להעדיף, למשל, ריכוז ציבור גדול לתפילה במקום מרכזי אחד, לעומת התפצלות למניינים קטנים. והדבר טעון הסבר, מה רע במניינים קטנטנים והומוגניים? איך ניתן להעלות על הדעת כלל, להשוות בין רצון להתפלל במסגרת אינטימית לאיסור החמור של עבודה זרה?

ייחוד העבודה

עיון בפרשתנו יבהיר לנו את הקשר בין הדברים. על הפסוק לא תעשון כן לה' א‑להיכם מפרש רש"י בפירושו הראשון: להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר ה'. רצונו לומר, שהתורה באה להבחין הבחנה מהותית בין סגנון פולחנם של עובדי עבודה זרה לבין עבודת ה'. עובדי עבודה זרה נהגו לפצל את פולחנם למקומות רבים: על ההרים הרמים, ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. מזבחותיהם, מצבותיהם ואשריהם היו פזורים בכל אתר ואתר על כל הר וכל גבעה. כנגד סגנון זה מזהירה התורה: לא תעשון כן לה' א‑להיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א­-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשִכנו תדרשו ובאת שמה. עבודת ה' מחייבת ריכוז במקום אחד. וכן בהמשך: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך.

זוהי גם כוונת הכתוב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו. ופירש הרשב"ם: מקריבים במשכן המיטלטל ממקום למקום. וכן הרמב"ן: ואפילו ברגלים לא נתחייב לבוא לשם. וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה. כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה. אך בארץ, לאחר שתגיעו אל המנוחה ואל הנחלה: והיה המקום אשר יבחר ה'... שמה תביאו עולותיכם... וזבחיכם, מעשרותיכם ותרומת ידכם... ושמחתם לפני ה' א-להיכם. התורה חוזרת, אפוא, כופלת ומשלשת את רעיון הריכוזיות, ורואה בביזור העבודה חטא של עבודה זרה. זהו לדעתה ההבדל בין עבודת האלילים לעבודת ה'. כאן ביזור וכאן ריכוזיות. וכן בספר מלכים, רק חטא אחד חוזר ונשנה: עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות. ואין המדובר בעבודה זרה ממש, חלילה. המדובר בעבודת ה'. ובכל זאת הבמה נחשבת לחטא חמור ביותר. והדברים טעונים הסבר. הרי מלוא כל הארץ כבודו, ולכאורה אדרבה, ככל שעבודת ה' תפוזר בעולם כולו, היא תעיד על הפצת האמונה בו. כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי... ומה רע בכך?

ברוב עם הדרת מלך

אין ספק שמבחינתו של  ה ק ב " ה  אין נפקא מינה היכן עובדים אותו. השמים כסאי והארץ הדום רגלי. אי זה בית אשר תבנו לי?  א נ ח נ ו  כבני אדם עלולים להיגרר לטעות חמורה, אם יתאפשר לנו לעבוד את ה' כל אחד ואחד על ידי במה בראש גגו. כשאדם עובד את ה' לבדו, הוא פועל על פי סגנונו האישי, מכוח שאיפתו הפרטית. דבר זה כשלעצמו, אין בו רע. אדרבה, עבודת ה' מחייבת מוטיבציה אישית. אולם יש להבחין הבחנה יסודית בין מוטיבציה אישית לבין היבט פרטי ומצומצם. היבט פרטי רואה רק את עצמו, ומתעלם מזולתו. יש שהוא אף מזלזל בזולתו. ייתכן שהוא עובד את ה' מתוך התרוממות רוח ובטהרת הלב, ודווקא משום כך אינו מוכן להשתתף עם אחרים הנראים לו, ואולי כך הם באמת, פחותים ממנו. כוונתם אינה טהורה כשלו. רמתם אינה גבוהה כשלו. הם עלולים לפגום בהתעלותו ולהפריע לדבקותו. ודווקא כאן נעוצה הטעות. יש מקום וצורך לעבודת ה' הפרטית, אולם לא כתחליף לעבודת ה' הציבורית. עיקר עבודת ה' היא בציבור ולא ביחיד. וזאת למרות שציבור מורכב מגוונים שונים (דורשי רשומות דרשו: ציבור = צדיקים, בינונים ורשעים). ודווקא משום כך זוהי עבודת ה' השלמה, כשכל אחד משקיע בעבודה זו את כוחותיו, אישיותו, רצונו וכוונותיו. אחדותו המוחלטת של ה' מחייבת אין-סוף אפשרויות ודרכים להבנתו ולהתקרבות אליו. כן על כל אחד לדעת שהוא רק פן אחד באין-סופיות הגדולה הזאת. עליו לחוש שהוא חלק ממכלול שלם, שהוא אבר בגוף אורגני גדול. רק החש תחושה זו הוא עובד את ה' באמת, לא כמי שהולך בשביל צדדי, אלא בדרך המלך, ברשות הרבים הציבורית. בתוך רשות זו הוא הולך על פי דרכו שלו. אך הידיעה, שהרבה דרכים למקום, ובכל זאת כולם מתרכזים ביחד במקום אחד, מעשירה ומעמיקה את עבודת ה' האישית של כל פרט ופרט. הוא חש בעליל שיש ביטויים שונים לאותה עבודה, גילויים מגוונים לאותה אמונה. הפתיחות לכל העושר הרבגוני מאפשרת פיתוח עצמי מעמיק יותר, וממחישה לפרט שה' הוא א-להי כל הרוחות, שהוא באמת ה' אחד. וזאת למרות, ודווקא משום שכל כך הרבה אנשים, כל אחד ואחד על פי כשרונות נטייתו, רמתו ומצבו - כולם עובדים אותו, וביחד.

לית אתר פנוי מיניה

גם כאשר נאלץ כל אחד לעבוד את ה' במקומו, בתפילה למשל, שהיא גם עבודת הלב האישית, חייב כל אחד לכוון את לבו אל בית קודש הקדשים, כדי שכל התפילות, מכל קצוות תבל, ובכל קצותיהם של מצבי הנפש השונים, יעלו יחד אל ה'. "תלפיות" - תל שכל פיות פונים אליו. אולם גם אז התפילה העיקרית חייבת להיערך בציבור. אם לא בציבור גדול, לפחות במניין. גם חכם וצדיק חייבים לצרף להם אנשים נוספים למניין. המצטרפים יכולים להיות אנשים פשוטים. תפילתם, אולי היא מן השפה ולחוץ. ראשם וליבם - בטרדותיהם ועסקיהם. אולם בלעדיהם אין מניין, והתפילה אינה תפילה ראויה ושלמה. כי היא הנותנת: הצירוף של עשרת האנשים תורם לא רק לפשוטי העם, שהצטרפותם לאדם גדול משפיעה עליהם. הצירוף תורם גם לאותו אדם גדול. לא רק משום שבתפילתו הוא מרומם את האחרים, אלא גם הם תורמים לו עצמו. כי כל אחד עובד את ה' לפי מצבו הנפשי, ופעמים שאדם טרוד בעסקיו ומתפנה לכמה דקות לתפילה וליבו בל עמו. אך עצם העובדה שהוא מקדיש לה' כמה דקות, יש בכך הקרבה מסוימת, שייתכן שהיא גדולה יותר, יחסית, מתרומתו של אותו גדול, שראשו פנוי ועתותיו בידיו. ועצם הידיעה שכולם עובדים את ה' במניין אחד תורמת גם לגדול שבחבורה את התחושה שאת ה' עובדים כולם, מגדול ועד קטן, בכל גיל, דעת ורמה רוחנית. ידיעה מוחשית זו מעמיקה את עבודת ה' שלו ומעשירה אותה. הנה אחדותו של ה' מתפרסת על כל המצבים והאפשרויות. לית אתר פנוי מיניה. וככל שהציבור גדול יותר, מגוון יותר ומקוטב יותר, כך רעיון אחדות ה' מתעמק יותר ומתאמת יותר.

קידוש ה'

עבודת האלילים - שטחית היא. מפרידה היא בין הכוחות הפועלים בעולם, ובין בני האדם העובדים לכוחות השונים. על פי תפיסתה - הפירוד הוא מעלה. לכל אחד אליל משלו ובמה משלו. הפולחן נעשה לצרכיו הפרטיים של העובד: לתועלתו, להגנתו, לרווחתו האישית, ולכל היותר - לרווחתו הלאומית. גם הלאום נתפס אצלה כקובץ של אינטרסנטים, כאוסף של פרטים. האליל מייצג את האינטרסים של היחיד או של הקבוצה. אין זו עבודה לשמה, לשם הרעיון, לשם האמת. הצמצום, הפרטנות והקטנוניות הן אבות אבותיה של העבודה הזרה. עבודת ה' - להבדיל אלף אלפי הבדלות - כשמה כן היא: עבודת ה'. אין כאן אינטרס ותועלת, אלא שאיפה לאמת. לכן היא מוסרית יותר, ומשום כך היא חייבת להיות ציבורית. לכן היא רואה התורה בהתגודדות הכיתתית סטייה מעבודת ה' האחת, הגובלת בעבודה זרה.

וטהר לבנו לעבדך באמת.