מאדם עד נח - ממוצא האדם לתכליתו

מאדם עד נח

ממוצא האדם לתכליתו

(לפרשת בראשית)

שאלת מוצא האדם סיקרנה תמיד את ההיגיון האנושי. סקרנות זו לעולם לא תוכל להימלא. אין בנמצא, ולא תוכלנה להימצא בעתיד, הוכחות משכנעות המתארות את מה שהיה. הדמיון הפורה של האדם יעלה השערות, חלקן מתקבלות על הדעת יותר, וחלקן פחות. לעולם תשארנה תיאוריות אלו השערות בעלמא. כי איש לא חי לשעבר ואין שום אפשרות לשחזר את העבר. אפשר לבדוק במעבדות ובמבחנות את ההווה, אולם אין כל אפשרות לדעת במדויק מה היה בעבר.

המדע והערכים

התיאור של התורה למוצא האדם לא בא לספק את סקרנותו של האדם. מתן אינפורמציה מסוג זה, אינו מגמת התורה. התורה, כשמה כן היא,  מ ו ר ה  לאדם את דרך חייו ומתכוונת להדגיש בפני האדם את תכליתו יותר מאשר את מוצאו. תיאור מוצאו של האדם לא בא אלא לשם כך, שהאדם יכיר בערך עצמו, כמי שנברא בצלם א-להים, ישמור ויטפח ערך זה, ובכך יקדם את האדם לקראת ייעודו. לפני שהאדם שואל: מהיכן הוא בא? - עליו לשאול: לאן הוא הולך? זוהי השאלה המשמעותית ביותר עבורו. מהי מגמת פניו? מה מהותו? מהו ייעודו?

התעסקותם של הדיוטות, שאינם אנשי מדע מובהקים (ואגב, גם בין אנשי המדע מרובים ההדיוטות...), בשאלת מוצא האדם, ובעיקר אמונתם העיוורת וסגידתם לכל תאוריה, גובלות לעתים בעבודה זרה. ומעניין, שדווקא אנשים המייחסים לעצמם "חופש דעות", "נאורות" "וקידמה" - הם המאמינים האורטודוקסיים והדוגמטיים של תאוריות שחלקן כבר התערערו, וידוע לכל שאינן אלא השערות, ולא אמיתות מדויקות. מאידך, המדע אינו מתיימר לעסוק בערכים, בהתנהגות מעשית, אלא רק בהבנת הטבע. ואילו מטרת התורה היא לתת ערך לחיי האדם ומשמעות לחיי המעשה. נמצא שהמדע והתורה עוסקים בשני נושאים שונים זה מזה.

האדם הבורח מעצמו

דומה שהתעסקות מוגזמת זו במוצא האדם באה כדי להסיח את דעתו של האדם המודרני מהשאלה המרכזית: מהו האדם? האם מותר האדם מן הבהמה אין, או שמא אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך? זוהי שאלת המפתח של התרבות האנושית, של הערכים ההומניים, של המימוש העצמי האמיתי. אולם נוח יותר להתעסק בשאלות
פסבדו-מדעיות ארכאיות, מאשר להתבונן במהות האדם ולהסיק ממנה את המסקנות המעשיות המחייבות.

כי אם האדם אינו אלא חיה מפותחת, אשר במקרה פיתחה את השכל כמנגנון שבא להחליף את ציפורני האריה ואת שיני הזאב, אין לצפות אפוא מהאדם, שיהיה יותר טוב מיתר חיות היער שמהן יצא. כל הדיבורים על "הומניזם", ערכים ותרבות אנושית מתרוקנים מתוכנם. ה"הומניזם" בעצם אינו אלא "אנימליזם" (בהמיות) מפותחת יותר. לא זו בלבד שאין בה שום יתרון, אלא אדרבה, היא מסוכנת פי כמה וכמה. שֵׂכֶל מפותח שֶכֹל יעודו לשרת את היצרים החייתיים שבתהומות הנפש, עלול להיות מושחת ומסוכן יותר מכל חיות יער (ובעינינו ראינו עד היכן הגיעו הדברים...).

אך אם האדם שונה מהותית מבעלי החיים, הוא נברא בצלם א-להים, יש בו שאר רוח, המעדן, מרסן ומנצל את כל כוחותיו וכשרונותיו לטפח ולפתח את האנושי שבו, שהוא בעצם הא-להי שבו, רק אז יש משמעות עמוקה להומניזם. נמצא שלמרבה הפרדוכס, מי שרוממות ההומניזם בפיהם, הופכים את האדם למפלצת זוועתית; ומי שרוממות א‑ל בגרונם, אינם יכולים להחזיק גם חרב פיפיות בידם, אלא כדי להגן ולהציל את האנושי מפני החיה הטורפת אותם.

אייכה?

זוהי כוונת ה' בשאלתו את האדם: "אַיֶכָּה?" היכן אתה עומד? באיזו מדרגה? מדרגת האדם או מדרגת הבהמה? כי האדם שואף אל הרוחני, אל הנעלה, אל המרוסן והמעודן, בעוד שהבהמה שואפת אל הגסות, החושניות, הפראות שלוחת הרסן. ליד עץ הדעת עמד האדם בפני הדילמה הזאת במלוא חריפותה: האם הוא רואה את עצמו כמי שנצטווה על ידי ה' לעבוד את גן העדן ולשמרו, או כמי שנגרר אחרי התאווה לעינים, הנחמד למראה, והטוב למאכל?

שאלת ה' המתהלך לרוח היום בגן, מהדהדת עדיין בכל מקום שבו נמצא האדם: אייכה? היכן אתה בן אדם, האם עדיין אדם אתה, או שמא שכחת שהנך אדם?

והתשובה אף היא נצחית היא: את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא. גם כאשר האדם מנסה להתכחש לצלם הא-להי שבו, לעקרו ולשכחו ממנו, אין הוא יכול להתעלם לגמרי מקיומו. את הד קולו הוא שומע מעמקי נפשו, במודע ושלא במודע. הכרה סמויה זו יוצרת קונפליקט באישיותו, הוא יודע שאינו בהמה. בהמה אינה צריכה לבוש להתכסות בו. מערומיה אינם משבשים את מהלך חייה הטבעי. גם האדם לפני החטא היה מבחינה זו טבעי. אבל אחרי החטא התהפכו היוצרות ונתערבבו המושגים. היצר גבר על השכל. שעבוד השכל שבו ליצריו, שיבש את סדרי החיים שבו. הדימיון מטשטש לאדם את מושגיו. אין הוא מסוגל עוד לקבוע בצורה ברורה מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. העירום מפריע לו, כשם שלמופרעים שבו הוא דווקא אופנה חיובית ו"מתקדמת". לפני החטא היו מושגי המוסר מוחלטים וחד משמעיים. אחרי החטא, לאחר שהאדם העדיף את הכניעה ליצריו על פני הכרתו הרוחנית, הפך הסולם להיות יחסי. האופנות המקובלות הן הקובעות את ערכי המוסר האנושיים. ואופנות אלו מתחלפות. מה שהיה אתמול טוב, עלול להיהפך לרע מחר.

ומאחר שהמושגים אינם מוחלטים ואינם מוסכמים על הכל, הכוח הוא הקובע. החברה, שהכוח בידה, גם בעצם היותה רוב כמותי סוחף, כופה את דעתה על המיעוט, והמיעוט פועל על פי כוחו, לעקוף, ואף להיאבק בכוח נגד החברה. והציבור שבאמצע מבולבל ונבוך.

האדם החדש

הבעיה מחריפה כאשר בדור ההמשך, דור בניהם של אנשי החוק, השלטון והתקשורת, שבגלל אי יכולתם של מחנכיהם להקנות להם סולם ערכים מוסרי יציב וברור, מאמצים לעצמם דווקא את תפיסתם הערכית של החומסים והמושחתים. הם הופכים אותה לנורמה "מוסרית". ומאחר שכוח השלטון והתעמולה בידם, הם גורמים לכך שהחברה מזדהה אתם ומשנה את אופנותיה המוסריות. והרע הופך להיות "צודק" ואף "מוסרי". ויראו בני הא-להים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. יש להניח ששרים, פוליטיקאים, עיתונאים, סופרים ואנשי רוח, נתנו אז לגיטימציה לתופעה זו של חטיפת נשים והצדיקו אותה בק"ן טעמים, כיד הכישרון הטובה עליהם. במצב חמור כזה לא היתה ברירה אלא... המבול.

האדם הראשון אינו יכול לשמש עוד נקודת מוצא למין האנושי. הפקפוק באנושיותו ובצלמו הא-להי, הביא להשחתתו. יש הכרח לברוא את האנושות על בסיס חדש, על בסיס נוח יותר, ברור יותר, שמוצאו אינו מפוקפק עוד, שכל עיסוקו של האדם החדש במשך מאה ועשרים שנות חייו לא יהיה עוד מוצאו אלא ייעודו. עליו לבנות תיבה שממנה ייברא עולם חדש, מתוקן יותר, מוסרי יותר וטוב יותר. - תיבה שתצליח לעמוד מול הגלים העכורים הסוחפים, המובילים, המבלבלים והמבלים את הכל... ונח מצא חן בעיני ה'.