מבשרם לא תאכלו - חזון הצמחונות

מבשרם לא תאכלו

חזון הצמחונות

(לפרשת שמיני)

התורה התירה את אכילת הבשר לבני האדם. זאת החיה אשר תאכלו. היתר זה, תחילתו בברכת ה' לנח, בצאתו מן התיבה. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אולם כבר לנח ניתנו הגבלות באשר לבשר. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (כלומר, איסור אבר מן החי ודם מן החי).

לישראל נאמרו הגבלות נוספות. מההגבלות הרבות שהתורה הטילה על אכילת הבשר למדים אנו שאין דעת התורה נוחה מאכילת הבשר. רוב מיני היונקים אסורים באכילה. רק שלוש בהמות ושבע חיות הותרו, והן המפריסות פרסה שסועה ומעלות גרה (מן הראוי לציין שסימנים אלו מעידים על בעלי חיים אוכלי עשב בלבד). בעופות ובדגים ההיתר רחב יותר, אולם עצם ההגבלה מורה על היחס. בצומח לא מצינו שום הגבלה. (מכאן למדו הפוסקים שפרי שלעולם לא יצא משנות הערלה לא נאסר, כי לא מצינו מין מהצומח שהתורה אסרתהו; עיין חזו"א, דיני ערלה סי' י"ב ס"ק ג').

גם בבהמות שהותרו לאכילה יש צורך לעשות פעולות רבות כדי להכשירן לאכילה: שחיטה כהלכה, איסור טריפה ונבילה, חובת המליחה כדי להוציא את הדם ואיסור אכילת בשר בחלב. במדבר אסור היה לאכול בשר חולין, אלא בשר שלמים. וכן יש איסור באכילת בשר שנתעלם מן העין. כל אלו מובילים אותנו למסקנה המתבקשת, שהתורה אינה מעוניינת כל כך באכילת הבשר על ידי בני האדם.

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך... ואמרת אוכלה בשר - לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבות ידיים ועושר (רש"י דברים י"ב כ'). מסתבר שאין כאן רק עצה כלכלית, אלא גערה מוסרית. בשר נחשב למותרות. אין הוא מצרך חיוני. לכן במדבר, במן נאמר: ולחם בבקר לשבוע, ואילו בבשר נאמר "לאכול" בלבד. לימדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע. כלומר, עיקר מזונו של האדם הוא הלחם, והבשר אינו אלא תוספת. שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן... שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח, שלא כהוגן (רש"י שמות ט"ז ח').

יחס שלילי זה לבשר, הוסבר בצורות שונות:

הפן המוסרי

הרמב"ן (ויקרא י"ט א') מעמידנו על דרישת התורה קדושים תהיו, שלא יסתפק האדם בקיום פורמלי של מצוות התורה, דבר העלול לגרום לכך שהאדם יהיה "נבל ברשות התורה". עלינו ללמוד מאיסורי התורה את מגמתה, ולרסן את יצר הזלילה שבנו, המתבטא במיוחד בתאווה לאכול בשר.

ואכן בוא וראה כמה הידורי מצוה הוסיפו חסידים ואנשי מעשה במיוחד בנושא זה. לא אכלו מבהמה שהורה בה חכם. לא אכלו אלא משוחט שהם מכירים אותו באופן אישי, ולכן פסלו "שחוטי חוץ". בשם האר"י ז"ל מוסרים שלא היה אוכל בשר בימות השבוע, חוץ משבת. ויש שנמנעו מאכילת בשר בימי שני וחמישי (באה"ט או"ח סי' קל"ד ס"ק ג'). בימינו מוכרת לנו התופעה של המהדרין האוכלים בשר "חלק" בלבד. תופעה זו אכן רצויה היא, וחזקה על הנוהג כן שהוא מרסן את עצמו ונמנע מזלילת בשר ללא צורך. כי הזולל בשר לתאוותו, גם אם הוא מקפיד על "חלק" - יצא שכרו בהפסדו...

הפן החסידי

החסידות מתייחסת לא רק ל"סור מרע", אלא גם ל"עשה טוב". היא מתייחסת בחיוב רק למי שמעלה את בשר הבהמה, על ידי אכילתו, למעלה אנושית; כשאינו מתייחס לבשר רק כאובייקט למילוי תאוותו, אלא כאמצעי לעילוי מעלתו של הבשר. עד כה שירת הבשר את הבהמה. מעתה הוא ינוצל לשירות האדם, אולם רק את האנושי שבאדם, את המעולה, את הרוחני. אכילה כזו, כמוה כקרבן על מזבח ה'. היא מעלה את כל היצורים מדרגתם הנחותה לדרגה הרוחנית הגבוהה. באכילה זו אין חשש של צער בעלי חיים. אדרבה, בעלי החיים מעוניינים להתעלות על ידי האכילה הנכונה, המנוצלת להגדיל תורה וקדושה בעולם (ראה למשל ספר המקנה, סוף קידושין). מימרה חסידית חריפה המיוחסת לר' מנחם מנדל מוויטבסק אומרת, שהאוכל בשר פרה לשם שמים הופך את הפרה הבהמית לאדם רוחני. אולם האוכל אותה רק לשם מילוי קיבתו, הרי הוא כמחליף פרה בחמור...

הפן הפילוסופי

בעל העיקרים (מאמר ג', פרק ט"ו) מפתיע אותנו בגישה הפוכה. היהדות מעודדת, לכאורה, אכילת בשר בעלי חיים. בכך מדגיש האדם את עליונותו על בעלי החיים. הנמנע מלאכול בשר בעלי חיים בטיעון מוסרי, כביכול, מצהיר בעצם שאין לו עדיפות על בעלי החיים, ולכן אין לו זכות לאוכלם. התוצאה מגישה כזו עלולה להיות הידרדרות מוסרית. אם האדם אינו אלא חיית יער, אין שום מניעה שיתנהג אחרת מחוקי הג'ונגל. אדם לאדם זאב. ותעש אדם כדגי הים, אשר כידוע, איש את רעהו חיים בלעו.

הסינתזה של הרב קוק

מרן הראי"ה קוק (מאמרי הראי"ה ח"א עמ' 26-27). מגיע למסקנה הפוכה. אמנם עליונותו המוסרית של האדם על בעלי החיים מחייבת הימנעות מאכילת בשרם. אולם הדרך לכך חייבת להיות הדרגתית. קפיצה מהירה מדי עלולה להסתיים בריסוק אברים מוסרי, כמו שהעיר בעל העיקרים.

אדם הראשון נצטווה להיות צמחוני, ואילו לנח הותר לאכול בשר. מדוע? היתה כאן ירידה ברמה המוסרית של החברה האנושית. אדם הראשון ידע להבחין במותר האדם על הבהמה. מכוח עדיפות זו נצטווה לחוס על בעלי החיים. אולם כאשר מלאה הארץ חמס, והאדם ירד לדרגתן של חיות הטרף ובהמות השדה, ואף למטה מהן - החמלה על בעלי החיים עלולה להתפרש בטעות כאילו מותר האדם מן הבהמה אין. דרישה מוסרית כזו ללא הכנה נפשית נאותה עלולה לדרדר את האדם. היחס השווה לבעלי החיים, על רקע נפשי כזה, עלול להיות כלהט החרב המתהפכת. וכאשר יצר הזלילה יתגבר על האדם, הוא יתיר לעצמו את הריגת בעלי החיים עם רציחת בני האדם.

כמה מגוחך ועלוב הוא האדם המשקיט את מצפונו המוסרי בחמלה על בעלי החיים, בעודו מתעלם מבשרו, מבני האדם הקרובים אליו. נזכיר רק שתי דוגמאות מני רבות:

א. כאשר הטיסו הסובייטים כלבה בשם "לייקה" לירח, כדי לוודא את אפשרות הקיום שם, הקימו אגודות צער בעלי חיים קולות מחאה נמרצים. וזאת כשבאותה עת נמקו רבבות בני אדם במרתפי המשטרה החשאית ובירכתי סיביר, על לא עוול בכפם. אגודות צער בעלי חיים יצאו ידי חובת מצפונם במחאה על הכלבה שחזרה בשלום. ובכך פטרו את עצמם מלמחות על העוול הנורא שנעשה לבני האדם...

ב. בגרמניה הנאצית אסרו על השחיטה היהודית בגלל "צער בעלי חיים", ולבסוף שחטו ששה מיליון יהודים...

התורה לא אסרה במפורש את הבשר באכילה, אולם הגבילה את אכילתו במגבלות רבות ובכך רמזה לנו שעלינו לשאוף להגיע לרמה מוסרית כה גבוהה, עד שמכוח רמה אנושית זו נסיק בעצמנו את המסקנות המתבקשות, נצמצם ואולי אף נמנע מלאכול בשר. כל עוד רמתם הרוחנית של בעלי החיים נמוכה, עלייתם הרוחנית היא רק בהקרבתם על המזבח. אולם לעתיד לבוא, כשתימלא הארץ דעה את ה' ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, תהיה ההקרבה בעיקר מהצומח, כקרבן מנחה בלבד. ועל כך אומר הפסוק: וערבה לה'  מ נ ח ת  יהודה וירושלים (מרן הרב קוק זצ"ל, עולת ראי"ה ח"א עמ' רצ"ב).