מסגרת ספונטנית

מסגרת ספונטנית

(לפרשת קֹרח)

מסגרת וספונטניות, לכאורה הן תרתי דסתרי. מסגרת היא יציבה, קבועה, ופעמים כפויה. הספונטניות, לעומת זאת, היא התלהבות חופשית, לא ממוסדת, לא מאורגנת; אינה קשורה בזמן, במקום ובצורה מסוימת; אלא לבה רותחת המתפרצת ללא כל תכנון מראש, והמבטאת את חירות הרצון של האדם.

המתח בין שני הכוחות, בין הספונטניות הטבעית מכאן והמסגרת הממוסדת מכאן - קיים בכל תופעה אנושית, פרטית או חברתית, גופנית או רוחנית. כל חיינו מתפתלים בין השתיים, פעמים מתוך פשרה ביניהן, פעמים מתוך מאבק ביניהן. גם אורח החיים התורני לא יכול להימלט ממתח זה. הדבר מתחייב מהתביעות הרוחניות הגדולות והרבות, שכל אחד נתבע על ידי התורה, ותובע מעצמו על ידי חינוכו העצמי לאורה. המתח יכול להיות חיובי ובריא, והוא יכול להיהפך למתיחות בלתי נסבלת. זוהי משמעותה של מחלוקת קורח ועדתו.

טלית שכולה תכלת

קורח פיקח היה, אמרו חז"ל. בכוונתם לומר שבסיס טענותיו היה צודק במידה מסוימת, ומתאים לגדול שכמותו, אלא שהשתטה במחלוקתו עם משה רבנו. קורח נתן ביטוי לספונטניות. טלית שכולה תכלת, חייבת בציצית או לא? פתיל התכלת הקטן והיחיד הקשור בקשר כפול ומתפתל סביב הגדיל - שימש עבורו דוגמא לשולחן הערוך כולו על כל סעיפיו ופרטי פרטיו. מי שלובש טלית שכולה תכלת, וקל וחומר מי שרואה את עצמו כחי באוויר החופשי, כשכל תכלת השמים פרושה מעליו מאופק לאופק, מי שמסוגל לבטא את דבקותו ברוחניות השמימית בדרך ישירה, מתוך חוויה בלתי אמצעית, לפרוש כנפים ולראות ישר השמימה - לשם מה צריך גם הוא להתפתל בפתיל תכלת אחד, לקשרו בקשר על גבי קשר? מדוע על האדם בעל הנשמה הגדולה להתעסק ב"זוטות" כביכול, המרחיקות אותו, לכאורה, מהמטרה הנכספת? האם לשם כך ניתנה מצוות ציצית, כדי לכווץ את הנשמה בסעיפי סעיפים, במקום להתעטף ישירות באור ה', עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה?

והוא הדין לבית מלא ספרים, האם חייב במזוזה? ולמזוזה הלכות רבות: הקלף והכתב, המקום והמיקום. ולבסוף גוללים אותה מהסוף להתחלה ומצניעים אותה בשפופרת אטומה. האם ספריה גדולה ועשירה, נוחה ומעודכנת, שהאדם לומד בה בכל מקום שליבו חפץ, בחשק וברצון, אינה עשויה להרחיב את דעתו של האדם ולהביאו לרמות רוחניות גבוהות, יותר מאשר מזוזה כהלכתה?

על פי תפיסתו של קורח אין מקום לחיי קהילה מאורגנים וממוסדים. אדרבה, הקהילה עלולה לדכא את חופש היצירה האישי. פעמים שהיא מיטת סדום לבעל הנשמה הגדולה. וממילא, גם המנהיגות מיותרת, כי בהעדר קהילה אין גם צורך במנהיג. ומאחר שלטענתו של קורח אין צורך בהלכה ממוסדת וממוסגרת, ממילא אין גם צורך בסמכות הלכתית, שהרי בלאו הכי איש כל הישר בעיניו יעשה. אדרבה, סמכות ממוסדת עלולה לבלום, לדעתו, את מרחב היכולת הרוחנית של הפרט. כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'? רמז יש בדבריהם, תנו לעם להתנשא מאליהם על כנפי נשרים. "התנשאותכם" כביכול בולמת את התרוממות הרוח של העדה כולה.

הבלועים והשרופים

תשובה ישירה לטענותיו של קורח - אין בתורה. התשובות רמוזות במעשים. כנגד התפרצותו הספונטנית של קורח יש כאן מעין מידה כנגד מידה, רעידת אדמה. אולם במקום פליטת לבה החוצה יש בליעה פנימה. היתה כאן תופעה ספונטנית, לא שגרתית, לא צפויה, החורגת מכל סדרי הטבע המקובלים. אולם למה היא גרמה? להתמוטטות. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. גם בחיים הרוחניים עלולה הספונטניות, ברוב רובם של המקרים, להפוך לחרב פיפיות של איש המשתלח ברעהו, של איבוד עצמי וחברתי לדעת על ידי מתן דרור לכל יצר גס, לכל שפלות, לכל פראות ולכל שחיתות. הטבע כולו בנוי על חוקים, על מימסד, על מערכת קבועה ויציבה. כך גם טבע האדם. רק בתוך המסגרת ומתוכה יכולה לצמוח ספונטניות אמיתית. המסגרת אינה מפריעה. אדרבה, היא המאפשרת לאדם לפעול על פי חירותו הפנימית. אין אדם יכול לזנק ולקפוץ לגובה, אלא אם כן הקרקע יציבה תחת רגליו. אין אדם יכול לטפס על סולם רעוע, אלא על סולם יציב. רק כאשר הוא מוצב ארצה יוכל ראשו להגיע השמימה. יתרה מזאת, הספונטניות האמיתית מחפשת לה כלי ביטוי הולמים המבטאים כראוי הן את רצון ה' והן את רצון האדם, שהרי שני אלו מותאמים זה לזה.

צאו וראו היכן הם כל הספונטנים הנלהבים? באיזו חברה הם מצויים? מי הוציא מתוכו אישי קודש שהגיעו לשיאים רוחניים אדירים? האם החברה הפתוחה, הלא ממוסדת, או דווקא המסגרת ההדוקה, המגובשת - היא שהוציאה מתוכה אישי קודש נלהבים וספונטניים שאין להם אח ורע בעולם כולו? האם חברות שפרקו או רופפו מעליהם את עול המצוות הוציאו מתוכם אישים ספונטניים יותר מקהילות ממוסדות, של ישיבות או חצרות חסידים? או שמא ההיפך הוא הנכון?

האש שיצאה מאת ה' שרפה את מקריבי הקטורת. היתה זו האש שהם כה חפצו בה, והם שהציתוה, אש ההתלהבות הספונטנית. מה עלה בסופה? היא אכלה אותם. כי כדי לנצל את חום האש יש צורך לווסת אותה, לתכנן את המדורה היטב, להזינה על ידי חומר בעירה סגור ונעול באופן הרמטי ולאפשר לו לצאת בצורה מבוקרת. יש לחצוץ בין האש לבין התבשיל; זו האש הברוכה. אש לא מבוקרת, לא מרוסנת, לא שמורה, אלא כפי שחסר אחריות קורא לה, "ספונטנית" - שורפת את המבעיר ואת סביבתו גם יחד, והופכת לעפר ואפר, להרס ולחורבן.

קורח פיקח היה

אמנם היתה מידה ידועה של צדק בטענותיו של קורח. מסגרת חיצונית בלבד עלולה להיות יבשה, חסרה לחלוחית של רגש, של נשמה, של רוח חיים. המקיים מצוות רק באופן מכני, ללא שמחה, ללא התלהבות, ללא הזדהות - הוא רובוט ולא אדם. אמנם עדיף גולם כזה מחיית יער טורפת, אולם לא זה האידיאל התורני. קיום מצוות אמיתי חייב להיות גם ספונטני. מתפלל אמיתי אינו מי שממלמל בשפתיו את המלים המנוסחות בסידור בלבד. הוא מתכוון, הוא מתלהב, הוא מוסיף תכנים, ואף מלים משלו. אדרבה, כשנפשו צמאה לה' ומחפשת לה כלים מילוליים שבהם תוכל לבטא את עצמה, מוצאת היא בספרי התפילות המנוסחים את המילים ההולמות את תחושותיה. התפילה השגרתית מוארת באור חדש. ספרי התהילים והפיוט משרתים את הספונטניות, ואף מעשירים אותה. מי שאינו מתפלל תפילה ממוסדת, לא יגיע לעולם לקרסוליו של יהודי המתפלל שלוש פעמים ביום, כשהלה מתפלל בתפילות מיוחדות, כימים נוראים או הזדמנויות אישיות וציבוריות אחרות. התפילה הממוסדת היא היא ששחררה את חרצובות הנפש בתפילות המיוחדות. המזוזה הקטנה היא שהניעה את האדם לפתוח ספרייה גדולה ועשירה בביתו ולשחררו מכבלי ה"כבלים" הכובלים את כל חירותו וזמנו.

פתיל התכלת הוא שהסב את ראש האדם השמימה להמריא אל על, ומנע אותו מלרדת למסיבות המסבאות, לבילויי הרפש, למאורות סמים ושאר מרעין בישין. הספונטניות האמיתית מעוניינת ביישומה בכל תחומי החיים, גם, ואולי דווקא במיוחד, בפרטי פרטים של חיים פרוזאיים ואפורים. אין היא רוצה להסתפק רק בשעות הגדולות. היא זקוקה גם לרגעים הקטנים. החברה מסייעת לספונטניות של היחיד. האווירה החברתית משמשת רקע נוח לכך, בפרט כשהחברה מונהגת על ידי אישים גדולים.

הרפואה למחלת הדור

מרן הרב קוק, סניגורם הגדול של דורותינו, איבחן את מחלת הדור כמחלה שמי שמתבונן בה לעומק מוצא אותה כאילו "בריאה" ביסודה. האדם המודרני, המכנה עצמו "חופשי", מחפש חופש אמיתי. משתוקק הוא באמת לחוויה רוחנית עמוקה ועשירה. קיום המצוות הממוסד, השטחי, השבלוני, אינו מספק את נפשו הגדולה הצמאה לרוח גדולה ונישאה. קירובו לתורה חייב להיעשות בהתאם לכישוריו. אין טעם להעמיס עליו מה שנראה בעיניו כעול ללא טעם. יש להטעימו טעם של אור גדול ולהאיר מתוכו את המעשים הפרטיים. משל לפאזל מפורק ומעורבב. מבלי לראות את התמונה הכוללת אין מוטיבציה לנסות ולהרכיב אותו. עליו להתרשם קודם כל מהתמונה הכוללת, היפה, רק אז יימשך להרכיב את החלקיקים הקטנים וליצור בעצמו תמונה יפה וגדולה.

יש פרט הצריך לכלל, ויש כלל הצריך לפרט, ושניהם צריכים זה לזה.