נצח ישראל (1)

נצח ישראל

(לפרשת האזינו)

שירת האזינו היא תמציתה של התורה כולה. וכך כתב הרמב"ם (הל' ס"ת פ"ז ה"א):

מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה... כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.

כל התורה נגררת כביכול אגב שירה זו, ועל שמה נקראת כל התורה: "שירה".

ואכן שירה זו היא שירת ההיסטוריוסופיה של עם ישראל מראשית דרכו ועד סופה. השירה היא גם שירתה של ההלכה, כי יש שירה מעל לחוקים הפורמליים. שירה כוללת יותר מדרישה פרוזאית לקיום המצוות. היא תובעת התנהגות אישית וציבורית גם ברוח התורה ומעל לדרישותיה הנורמטיביות. אין למשל בתורה איסור מפורש על נהנתנות יתר, כל עוד הנאה זו נעשית במסגרת ההלכה. אולם פרשתנו מעירה על הסכנה הטמונה במצב של שמנת, עבית, כשית. אין מצוה מפורשת, למשל, האוסרת על האדם להתגאות במעשי ידיו, אולם מי שמקיים את התורה בשלמותה, אינו יכול לייחס את כל הצלחותיו רק לתושייתו ולעוצם ידו. הוא חייב לייחס גם את כשרונותיו אלו לה' שהוא יצָרוֹ, הוא נוצְרוֹ והוא שכוננו בבינה ובחכמה.

היסטוריוסופיה תורנית

אין בתורה מצוה מפורשת כיצד ללמוד היסטוריה. ההיסטוריה היא לכאורה מדע הומניסטי, שבו ניתן לאדם חופש להעלות כל תיאוריה אפשרית. ואכן כל היסטוריון מפרש את קורות האדם על פי הבנתו וגישתו. אולם פרשת האזינו מתערבת גם במדע ההיסטוריה. זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. חירות המדע מחייבת לא להעלים עין מנתון בסיסי, שבלעדיו כל ההיסטוריה נטולת משמעות, והוא: שיש אדון לבריאה ויש השגחה. יש כיוון ומטרה להיסטוריה האנושית. מי שאינו מביא בחשבון נתון כה מרכזי, משמיט את הבסיס המדעי למחקריו ומונע מעצמו את חירותו המדעית. ההיסטוריה היא לדעתו גיבוב עובדות מקרי, שבה כל אחד יוצר לו סלקציה על פי שיקול דעתו. אין היא מדע רציני ומדויק.

ומכיון שמדיניות פוליטית אינה אלא היסטוריה חיה ועכשווית, חלים עליה אותם כללי היסטוריה, של ראיית התופעות מתוך אספקלריה מיוחדת, היודעת שיש מנהיג לבירה. מנהיג יהודי לא יוכל לנהל מדיניות מבלי להביא בחשבון גם את ה' אשר יצב גבולות
עמים למספר בני ישראל. סמי מכאן הסתמכות על הנס. מדיניות חייבת להיות ריאליסטית ומפוכחת. אולם ללא שאיפות אידיאליסטיות, ללא ערכים רוחניים ומוסריים, ללא ראיית המטרות שלשמן אנו חיים בעולם הזה והתחשבות בהן, עלולה המדיניות להיות מקייאבלית, קטנונית, ארגון לאספקת צרכים עכשוויים, במקום מנוף להתרוממות רוח ולהצעדת המדינה לקראת ייעודה ותיקונה. יש גם שירה להיסטוריה ולמדיניות, שירה המתנשאת מעל ליובש הקטנוני של עובדות ותאריכים בלבד.

חידת קיומו של עם ישראל

הראייה העמוקה של ההיסטוריה האנושית מתמצית בעיקר בהבנת קיומו המופלא של עם ישראל. דווקא אנו, החיים למעלה משלשת אלפים שנה לאחר שנאמרה השירה על ידי משה רבנו, יכולים לאשר יותר מכל דור אחר את אמיתוֹתיה הנצחיות. קיומו של עם ישראל הוא אחד מפלאי תבל, אם לא הגדול שבהם. אין לתופעה חד פעמית זו שום הסבר רציונלי. עם נבזה, כביכול, חדל אישים, ידוע חולי, ניגש ונענה, כשה לטבח יובל, שנוא בשנאת עולמים של העולם כולו, נרדף, נרמס ונשפל. ואף על פי כן - מצליח לשמור על הישרדות ועל חיוניות רוחנית עזה ביותר, ואף מצליח לחזור לארצו השוממה ולשקם את הריסותיה מחדש.

מה ההסבר הרציונלי לכל אלו: לשנאה התהומית, לעונש האיום, לקיום המופלא? כל הנסיונות לפרש זאת בהיגיון האנושי נדונו לכשלון מראש.

לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם... אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם... הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי...

נבדוק אחד לאחד את הנסיונות להסביר איבת עולם לעם עולם. כל ההסברים סותרים זה את זה. היו שהאשימונו בקפיטליזם, אך כנגדם הוכיחו להיפך שהיינו סוציאליסטים קיצוניים. מצד אחד אמרו שאנו קוסמופוליטיים, ומצד אחר - שאנו לאומניים צרי אופק. טענו שאנו דתיים מדי, ולעומתם שאנו חילוניים כביכול. סברו ששונאים אותנו בגלל שאין לנו ארץ ומדינה משלנו, לעומתם יש השונאים אותנו דווקא משום שיש לנו ארץ ומדינה...

אכן ה' בדד ינחנו. גם אנחנו בודדים בעולם, וגם הוא אין עמו אל נכר. אין דומה לו ואין דומה לנו. כי לא כצורנו צורם. ייחודו של עם ישראל הוא בכך שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. זהו סוד קיומו וזהו פשר שנאתו. לא אותנו מאסו כי אם את ה'. ורק כאשר העולם כולו יכיר בה', יזכה גם עמו להכרה ולהערכה (ראה רמב"ן בסוף הפרשה).

אריח על גבי אריח

דבר זה יבהיר לנו את המבנה החיצוני של השירה. שתי צורות מאפיינות את השירה במקרא: צורה אחת - אריח על גבי לבנה, כשירת הים ושירת דבורה. וצורה אחרת - של אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, כשירת האזינו ושירת ל"א המלכים (יהושע י"ב):

                         האזינו:                          שירת הים:

                                                                                    

                                                                     

                                                                                    

                                                                     

                                                                                    

                                                                     

 

ההסבר לכך ניתן על ידי חז"ל (מגילה ט"ז ע"ב), שבניית אריח על גבי לבנה מאפיינת בנייה יציבה.

שירת הים ושירת דבורה מבטאות את עוצמתו ועליונותו של עם ישראל. יציבותו היא בלתי מעורערת. בנייה של אריח על גבי אריח ושל לבנה מעל לבנה מאפיינת בנייה רעועה. מפלתם של מלכי כנען מתוארת במבנה העומד ליפול. אולם שירת האזינו, הבאה לציין את נצחיותו של עם ישראל, למרות הכל, שקיומו הוא כקיומם של השמים והארץ, מדוע היא בנויה בנייה רעועה כל כך?

התשובה לכך היא שאכן עם ישראל מצד עצמו, ללא בחירתו המיוחדת על ידי ה', הוא אינו אלא עם אנושי ככל העמים שחוקי הבליה והכליה חלים עליו. ה' הוא המקיים את עם ישראל בדרך על טבעית. לכן בנויה השירה בנייה רופפת, כדי להדגיש שעל פי חוקי הטבע, לא היתה לנו חלילה תקומה, ורק ה' הוא הסומך אותנו. כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, ואמר אי אלהימו צור חסיו בו? ראו כי אני אני הוא... אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא... (עי' עולת ראי"ה ח"א עמ' רכ"ד).

ראייה פנימית זו באה מתוך אמונה, המתעלה מעל לעובדות ופרטים בודדים, אלא רואה את האמת הכללית. זוהי ראייה שירית - לא פרוזאית, הנבלעת בפרטים יבשים ואינה רואה את המהלך הכללי כולו. קיומו של עם ישראל בעולם הוא קיומו של דבר ה'. כי עם ישראל הוא הנושא את הבשורה האלקית בעולם, ובזכותה יש לעולם כולו קיום. אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת.

העולם חייב לבוא אפוא על תיקונו, וראשית תיקונו היא הכרה בעם ישראל, הרנינו גויים עמו. זוהי הנקמה האמיתית, המתוקה והרצויה. אם כי מי שלא יהיה מסוגל לכך, אין לו תקנה, ועליו נאמר ונקם ישיב לצריו. הכרה בעם ישראל היא גם הכרה בארצו, בנחלתו ובאדמתו. כי בחירת ישראל כוללת גם ירכיבהו על במתי ארץ. לכן הכפרה מתייחסת לאדם מישראל ולאדמתו גם יחד: וכיפר אדמתו עמו.

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.