צדקה ומשפט - דין ולפנים משורת הדין

צדקה ומשפט

דין ולפנים משורת הדין

(לפרשת וירא)

כופין על מידת סדום, נאמר בתלמוד ובפוסקים פעמים רבות. הכוונה היא למקרים בהם, מבחינה פורמלית-משפטית, האדם פטור מלעשות דבר מסוים, אך כדי לצאת ידי חובתו, לפנים משורת הדין, כופין עליו פעולה מסוימת. לדוגמא, זה נהנה וזה לא חסר. מי שדר ברכוש נטוש של חבירו, לא הזיק ולא קלקל דבר. המקום לא היה מיועד להשכרה. בדיעבד, אין מקום לדרוש תשלום עבור השימוש. למרות שעקרונית יכול אדם לדרוש לכתחילה שכר עבור שימוש ברכושו, כאן הדר פטור. כגון זו כופין על מידת סדום. או כגון שיש לאחד האחים חלקה משלו סמוכה לנחלת אבותיו, והוא מבקש שיתנו לו את חלקו בירושה צמוד לחלקתו הקודמת. ליתר האחים אין נפקא מינה היכן יקבלו את חלקם. אלא שמתוך עיקרון הם דורשים להפיל גורל בצורה עיוורת. כגון זו כופין על מידת סדום. מידת סדום צודקת בעקרונותיה. אולם זוהי בעייתה. זכותו של אדם לעמוד על עקרונותיו ולא לוותר. אולם העמדת הצדק על עקרונותיו הפורמליים לבד, מעוותת את מידת הצדק והופכת אותו למידת סדום. זו היתה טעותם של אנשי סדום ולכן נגזרה על עירם הפיכה.

שלי שלי ושלך שלך

האומר שלי שלי ושלך שלך - זוהי... מידת סדום. טענה זו צודקת בעיקרה. החוק מכיר בזכויותיו של כל אדם ואדם. אסור לגזול ואסור לעשוק. יש לכבד את זכותו של כל אדם ואדם. אך עמידה מדוקדקת מדי על החוק היבש, ועליו בלבד, עלולה להפוך את המשפט למשפח, ואת החיים - לגהינום. אנשי סדום, שאסרו על מדרך כף רגל זר בעירם והתנגדו להלנת אורחים, "צדקו" במידה רבה. הם בנו את עירם בככר הירדן, מקום בו האקלים לא קל, ובעמל רב הפכו את המדבר לגן עדן פורח לפני ה'. הם הפכו את הכיכר לכולה משקה, הצמיחו אילנות, נטעו דשאים ופרחים, סללו דרכים - הכל בעמל כפיהם, בחריצותם, בתושייתם ובממונם. אך טבעי הדבר, שימנעו מזרים מלהשתמש ברכושם היקר. זרים אשר ידרכו בכבישיהם הסלולים וירמסו את דשאיהם המטופחים, עלולים לשחוק את פאר יצירתם. אמנם אורח אחד הדורך במקום אינו גורם נזק כלל, אולם לכשיירבו הזרים, הם עלולים בסופו של דבר לגרום לנזק מצטבר. החוק היבש מצדיק אפוא את גישתם של אנשי סדום לשמור על רכושם ולמנוע הלנת אורחים בעירם. ואם החוק צודק, גם הסנקציה צודקת. כל מי שילין זר בביתו - הוא ואורחו יענשו, ובכל חומר הדין! החוק נחקק כדין, על דעת רוב אנשי העיר, ונרשם בספר החוקים. בתי המשפט צריכים לדאוג לשמירת החוק, כדי שהעיר לא תהיה הפקר. הכל צודק, הגיוני וחוקי. אולם זאת היא הבעיה: חיים הבנויים רק על שכל ישר וחוק יבש - אינם חיים. רוח אין בהם.

ניקח לדוגמא חיי משפחה. הבעל ואשתו התחייבו זה לזה ביום נישואיהם למלא את תפקידם בבית. הבעל חייב לפרנס את אשתו, והאשה חייבת לדאוג לצרכי הבית. כל זה נכתב ונחתם כדין בכתובה, על ידי עדים כשרים, ובקניין. אולם החיים המשותפים לא יוכלו להיבנות על בסיס הסעיפים הפורמליים של הכתובה. החיים המשותפים בנויים על הבנה הדדית ועל עזרה הדדית, מעבר לחוזה ולחוק. עמידה על קוצו של הדין תהרוס את המרקם העדין של התא המשפחתי. גם המשפחה הרחבה, החברה העירונית או המדינית, אינה יכולה להתקיים על החוק בלבד. יש הכרח בוויתור מסוים, בהבנה ובהתחשבות מעבר לחוק, לפנים משורת הדין. החיים לא ייבנו על בסיס של יראת החוק בלבד, אלא באהבת האדם, בצדקה ובחסד וברחמים, ולא רק בצדק ומשפט יבשים ומאובנים.

מידת סדום ומיטת סדום

אנשי סדום ניסו לבנות חברה צודקת, המושתתת על החוק הפורמלי בלבד; חברה שבה אסור לגלות התחשבות בזולת. זוהי מיטת סדום המפורסמת, אשר בה מי שהיה קצר מדי נמתח לאורך, ומי שהיה ארוך מדי - קיצצו את אבריו. הכוונה לא רק למידותיו הפיזיות של האדם, אלא בעיקר למידותיו המוסריות. מי שבהתנהגותו חרג מהנורמה - "נמתח". זה צודק לכאורה. אולם לפי אותה אמת מידה "קצצו" גם את מי שחרג מהנורמה כלפי מעלה.

בסדום לא סבלו "הקצנה" של קיום מעבר לחוק המקובל. חריגים כאלו הפרו את שלוותם הנפשית. דווקא משום שהאדם מכיר בסתר ליבו, שמן הראוי להיות טוב ומיטיב, מוותר וגומל חסדים, אין הוא מסוגל לסבול התנהגות של אדם אחר טוב יותר, חסיד יותר. נוכחותו מפריעה לו, מציקה לו, ולכן הוא תחילה ישמיץ אותו, לאחר מכן יאבק בו ויקצץ את כנפיו, ולבסוף יענישנו בענישה חמורה או יסלקנו ממקומו.

על זאת חרבה סדום. לא על העובדה שאנשיה היו קמצנים וצרי עין. לא רק על תפיסתם היוריסטית הקפואה. אלא בעיקר על כך שהם מנעו ממי שרצה להיות שונה מהם וטוב מהם, להיות כזה. מידת סדום היא אמנם חמורה לכשעצמה, אולם חמורה הימנה היא מיטת סדום, הכפייה שהחברה כופה על יחידיה החורגים ממוסכמותיה לטובה. לחברה כזאת אין תקנה. היא חייבת החרבה עד היסוד.

חברה אידיאלית לא מסתפקת בכך שהיא מעודדת את יחידיה להיות טובים יותר מהנורמה המקובלת, אלא יתירה מזאת, היא הופכת את "לפנים משורת הדין" לנורמה חוקית המחייבת את כולם. כופין על מידת סדום.

אברהם - מידת החסד

אבי החברה האידיאלית הזאת, הוא אברהם אבי האומה הישראלית, אשר סימניה הן: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אברהם הוא האנטי-תזה לסדום. מידת החסד שלו אינה רק הידור מצוה או חומרה מקרית, אלא נורמה מחייבת. סמיכות הפרשיות מאלפת. המלאכים, הנקראים אצלו "אנשים" פשוטים ורגילים, שאינו מכירם כלל - מתקבלים על ידו בכבוד מלכים, וזאת למרות חום היום (ולמרות היותו עדיין כואב ממילתו, לדעת חז"ל, שדרשו גם את סמיכות פרשת המילה לפרשתנו). הוא ואשתו ונערו, כולם מתגייסים במלוא אונם לקבלת האורחים מכל הלב. הוא רץ לקראתם, ממהר האוהלה, רץ אל הבקר, וממהר לעשותו. (שלוש ריצות ושלוש מהירויות חורזות את פרשתנו). הכל בהתלהבות ובשמחה. כל זה היה אורח חיים קבוע בבית אברהם. לוט, שליווה אותו רק בחלק ממסעיו, הולך בעקבותיו. אפילו בסדום הוא לא יכול היה להשתחרר ממנהגי ביתו של אברהם, ונהג בעין יפה באורחים. אלא שללוט אין המשכיות. ויהי כמצחק בעיני חתניו. ועמון ומואב צאצאיו לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים. לוט הוא דוגמא למידת חסידות של אדם פרטי. ואף על פי כן לא נסבל בסדום. אברהם הוא דוגמא למידה זו בהיקף חברתי, לא רק של משפחתו החיה, אלא כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הצדקה קודמת למשפט. (לעומת דוד, שתפקידו הממלכתי חייבו להפוך את הסדר: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו").

הפסקת המראה של ה' על ידי ריצתו של אברהם לקבל את פני האורחים אין בה בכדי "להפריע" למראה הנשגב. אין כאן ירידה באמצע העלייה, ואף לא ירידה לצורך עלייה. אין כאן ירידה כלל. קבלת האורחים היא היא קבלת פני השכינה. כי השכינה באה להשרות את מידת החסד בעולמנו, להעלות את רמתו ולהידמות לה' בדרכיו. זוהי אמונתו הייחודית של אברהם, שהחסד הוא ממרכיביה המהותיים. תתן... חסד לאברהם...