קדושת העם והארץ

קדושת העם והארץ

(לפרשת אחרי מות)

קדושתה של ארץ ישראל, מהיכן היא נובעת? האם משום שאנו מתייחסים אליה בקדושה, או שמא יש לה קדושה עצמית משלה?

התורה מלמדת אותנו שלארץ יש קדושה עצמית משלה. היא אומרת במפורש: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. עוד לפני כניסת עם ישראל לארצו, לפני שקידש אותה, היתה לארץ קדושה משלה. קדושה זו, פעילה היא. אין היא מסוגלת לסבול בתוכה טומאה. היא מקיאה אותה מתוכה. כשם שתכונתו של כל יצור חי לדחות מתוכו גוף זר שאין הוא מסוגל לעכלו, כך גם הארץ, גוף חי ופעיל היא, שיש לה תכונות דומות. (ומי שעיניו לו בראשו יכול להבחין ברגישותה המיוחדת של הארץ לעם ישראל: תרדמתה בגלות הארוכה, והתעוררותה עם שיבת עם ישראל לאדמתו). עמי כנען הוקאו מהארץ, בגלל תועבותיהם ואי התאמתם לתכונותיה המוסריות של הארץ. לא בכוח גירשנו אותם. לא בחרבנו ולא בקשתנו בלבד. אלא בעיקר בזכות מחויבותנו המוסרית, התואמת את דרישותיה של הארץ. אילו היו עמי כנען מוכנים לקבל על עצמם רק כמה דרישות מוסריות מינימליות, היו נשארים תושבי הארץ. אולם הם לא נענו, ולכן הוקאו.

טהרה משולשת

שלוש הן הטומאות המוסריות שאין הארץ סובלתן:

א. עבודה זרה - ומזרעך לא תתן להעביר למולך... ותטמא הארץ... (ויקרא י"ח כ"א-כ"ה).

ב. גילוי עריות - כי את כל התועבות האלו עשו אנשי הארץ... ותטמא הארץ (שם כ"ז).

ג. שפיכות דמים - ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ... ולא תטמא הארץ (במדבר ל"ה ל"ג-ל"ד).

דוק ותמצא ששלוש אלו הן העבירות החמורות שעליהן נצטווינו ייהרג ואל יעבור. החיים הם אמנם ערך חשוב, אולם יש ערכים מעל לחיים. שלושה עקרונות מוחלטים הם אלו, שבלעדיהם אין חיי אדם נחשבים לחיים. ולכן אין הארץ, שהיא גוף חי ומרגיש, יכולה לחיות עם תופעות אלו (ועיין שבועות ז' ע"ב - ח' ע"א).

את שלוש העבירות האלו מצינו גם בקדושתם של הקרבנות. בהמה שנעשתה בה אחת מעבירות אלו נפסלה לקרבן.

"מן הבהמה" - להוציא את הרובע ואת הנרבע, "מן הבקר" - להוציא את הנעבד (לעבודה זרה), "ומן הצאן" - להוציא את הנוגח שהמית.

ואף על פי שהבהמה אינה אשמה בעבירות אלו, שהרי אינה בת דעת, עצם העובדה שנעשו בה עבירות אלו, פוסלת אותה מלעלות על מזבח ה'. כי בית המקדש, כשמו כן הוא, המקום המקודש ביותר. ממנו יוצאת השראה לעולם כולו. גם קדושתה של ארץ-ישראל היא הסתעפות מקדושת המקדש. עבירות אלו, שיא הטומאה הן, ואין הטמא והטהור יכולים לדור בכפיפה אחת. בית המקדש הוא מקום השראת השכינה ומקום העבודה לה' האחד, הרוחני והנצחי, ושלוש עבירות אלו סותרות את עצם מהותה של עבודת ה'. העבודה הזרה סותרת את אחדותו של ה', גילוי עריות - שפירושו כניעה ליצר החושניות הגסה - סותרת את רוחניותו, ושפיכות הדמים סותרת את נצחיותו. הפגיעה בחיי אנוש כמוה כפגיעה בה' עצמו. שופך דם האדם באדם דמו יִשפך, כי בצלם א‑להים עשה את האדם. גם אחדותה של האנושות נובעת מהאמונה באחדותו של ה'. הרצח פוגע באחדות האנושות והא-ל גם יחד.

בין שני הקטבים

זה לעומת זה עשה הא-להים. מול עומק התועבה - שיא הקדושה. ובין שני קטבים קיצוניים אלו נעה פרשתנו. היא פותחת בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים ומסיימת בתועבות עמי כנען. שני השעירים מבטאים אף הם את שני הקטבים. האחד נכנס לפני ולפנים, והשני מושלך החוצה הרחק מירושלים. הכוהן הגדול, בשיא טהרתו וקדושתו, צריך לכפר, להעלות ולקדש את עם ישראל לבל יידרדר, חלילה. ולכן עליו להימנע בעיקר מכל אחת מהטומאות האלו ואביזריהן.

א. אמונתו התמימה והמושלמת בה' אינה נגועה בשום המחשה ובשום פניה צדדית, אלא היא קודש לה'. וכל  א ד ם  לא יהיה באהל מועד - האנושיות מסולקת מאוהל מועד באותה שעה.

ב. הוא אוהב שלום ורודף שלום, מעביר על מידותיו ומשמש דוגמא נעלה לאהבת הבריות.

ג. הוא טהור מכל חשש של סטייה בתחום העריות, מופרש מכל ניבול פה, מכל טומאת עיניים ומכל הרהור טמא. כי שפתי כוהן ישמרו דעת... כי מלאך ה' צב-אות הוא.

קדושים תהיו - פרושים תהיו מן העריות. בתחום זה מתבטאת הקדושה בשיא עוצמתה. אלו הן תכונותיו של הכוהן הגדול, הנמשח בשמן המשחה. על ראשו - הציץ, המסמל את מחשבותיו הקדושות. על לבו - האחריות לצדק החברתי ולשלום הבריות, וכל גופו עטוף בבגדי קודש המגינים עליו מפני היצרים השונים. גם הריגה בשגגה של אדם מישראל, שאין לו קשר ישיר עמו, נזקפת לאחריותו של הכוהן הגדול.

משום כך הוא הנבחר לכפר על עם ישראל ביום הקדוש ביותר. כפרתו על עצמו מאצילה מרוחה על ביתו, אחיו הכוהנים ובית ישראל כולו. בכניסתו לפני ולפנים הוא מכניס את כולנו פנימה אל הקודש, ומעלה את רמתה של החברה כולה; ובכך נמנעת סכנת ההדרדרות. כי רק ההתעלות מונעת את הירידה.

הכוהן הגדול בישראל, נשוי הוא. וכִפר בעדו ובעד ביתו. אם אין לו אשה, פסול הוא מלכהן ככוהן גדול בכלל, וביום הקדוש בפרט (להבדיל, אלף אלפי הבדלות מגישתם של חקייני היהדות ש"כוהניהם" אינם נשאלים), אולם אשה זו היא אשתו  ה ב ל ע ד י ת .  כאדם קדוש, לא רק ריבוי נשים אסור לו, אלא שמלבד אשתו אין לו כל קשר עם נשים אחרות. הן קיימות בעולם כיצורי אנוש, אולם רק בתור שכאלו. כל קשר רגשי, ולא כל שכן יצרי, עם נשים אחרות, פסול הוא. האשה מכונה כאן בית. בית - על כל משמעויותיו: משפחה, מחסה, חום ואווירה. רק מכלול זה הוא המהות. היתר נבלע בתוך המהות הכוללת. מה עמוק ההבדל הסמנטי בין המילים "אשה" ו"בית". אמר ר' יוסי: מעולם לא קריתי לאשתי אשתי... אלא לאשתי ביתי. הזיקה שבין הכוהן הגדול לביתו, ביום הקדוש, היא בעיקרה רוחנית, וזהו הקשר האמיתי והעיקרי. אמנם יחסי האישות אסורים ביום הכיפורים גם להדיוטות, אולם את הן הגדול היו מפרישין מביתו ללשכת פרהדרין כבר שבעת ימים קודם יום הכיפורים, כראוי למעלתו ולקדושתו, ומשום כך הפרשה הנקראת במנחה של יום הכיפורים היא פרשת העריות. תחום זה הוא המבחן האמיתי למוסריות צרופה, לחיים ערכיים אמיתיים, לקדושה אמיתית.

הקדושה המשולשת

האיש הקדוש ביותר, ביום הקדוש ביותר, נכנס למקום הקדוש ביותר. כך מתקדשים העם והארץ בקדושה משולשת, שאינה ניתנת לניתוק. המקום, הזמן והאדם, תלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה. המקום מקרין על האדם, והאדם משפיע על המקום. ארץ ישראל הופכת את עם ישראל לציבור, ועם ישראל כובש את הארץ בכיבוש רבים ומקדש אותה בכך. ועל שניהם יחד מאציל הזמן, ההופך בכך להיות על-זמני, נצחי. יש למקום קדושה עצמית. בהיזון חוזר נוצרת דינמיקה, שבה האדם מתעלה ומעלה את המקום. כך הופך הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו ולבית מקדשו לקשר בר קיימא. החוט המשולש - העם, הארץ והקודש - לא במהרה יינתק.

כאמור, יצר העריות הוא הטעון קידוש יותר מכל יצר אחר. לפיכך התורה מדגישה את זכותנו על ארץ-ישראל בעיקר בנושא זה. דוק ותשכח שהמפקפקים בזכותנו על הארץ, היורדים והמורידים את ערכה של הארץ, באים בדרך כלל מסביבה הנגועה ביצר העריות. הבית האישי והבית הלאומי - תוכן אחד להם. היחס לבית האישי, וכן הלאומי, חייב להיות ערכי-רוחני. הגישה לשני אלו אינה אינטרסנטית-קיומית בלבד, אלא כוללת גם אידיאלים נשגבים וערכים מוסריים ותרבותיים; כשמעליהם חופפת קדושת הבית הגדול והקדוש, כי שם ביתו.