קרבה שנת הטבע

קרבה שנת הטבע

(לפרשת בהר)

לא. אין כאן טעות בכותרת, בכוונה היא לא נוסחה על פי הפסוק קרבה שנת השבע, אלא: קרבה שנת  ה ט ב ע .  המספר שבע מציין את המחזור הטבעי, שבעת ימי בראשית עם השבת בשיאם. שנת השמיטה היא שנת החזרה אל הטבע, אל הטבע האנושי, החברתי, הארצי והלאומי. רעיון זה הוא המוטיב המרכזי בהקדמתו המופלאה של הרב קוק לספרו "שבת הארץ".

במישור הלאומי - יש לכל עם טבע משלו. לעם ישראל יש טבע מיוחד: שאיפת צדק ואמונה בא-ל. לפעמים האמונה מוסתרת בתוך שאיפת הצדק, למרות שבגלוי היא מתיימרת להתכחש כביכול לאמונה בא-ל, אולם את הטבע הסגולי לא ניתן לטשטש. השאיפה לצדק אמיתי מוחלט, אשר בהכרח הוא א-להי, שאם לא כן לא היה יכול להיות מוחלט ואמיתי כל כך, טבועה היא עמוק באופיה של האומה הישראלית.

מהומת החיים הרגילה מעוותת לפעמים את גילויו של הצדק. המסחר, התחרות, שאיפת הקיום האישי, ההישגיות שבה שקועה החברה, כל אלו מאלצים לא אחת גם את שוחר הצדק האמיתי לסטות מדרכו. הפסקת הפעילות ההישגית לזמן מסוים, מאפשרת להחזיר את החברה למצבה הטבעי. תחושת הצדק תחזור לתפוס את מקומה הטבעי בחיים.

האיזון והשוויון

אמנם שוויון מלא ושותפות מוחלטת אינם טבעיים לכל אדם. יש לאדם גם נטייה טבעית להישגיות פרטנית. מה שהשיג בעמל כפיו וכשרונותיו הוא שלו, ואין הוא נוטה לחלקו עם זולתו. במקביל, האמביציה האישית היא מנוע הדוחף את האדם ליצור, לעמול קשה, להשיג. הנסיון להקים מדינה שוויונית, שבה כל פרט עמל למען הכלל, נכשל, כי חברה כזאת היא קידרא דבי שותפי. כל אחד סומך ומטיל אחריות על חבירו. רק בחברה סלקטיבית סגורה, המהווה מעין משפחה גדולה, יכולה להצליח שיטת השוויוניות, כגון זו הקיבוצית בארץ. וכמדומה שגם חברה זו עוברת שינויים בכיוון של עידוד היוזמה הפרטית.

אולם מאידך, פרטנות קיצונית, שבה אין שום אחריות כלפי הזולת, אף היא אינה טבעית לאדם בכלל, ולעם ישראל בפרט. הצורך הטבעי להחזיר מדי פעם את השוויון למקומו, ליישר קו ולאפשר לכל בני החברה זינוק מחודש בנקודה התחלתית שווה, חייב לבוא לידי ביטוי. השמיטה באה למלא צורך זה. שמיטת הפירות וחלוקתם בין כל
המעמדות, וכן שמיטת החובות - מאפשרות ליצור איזון בין שתי כפות המאזניים, בין היוזמה הפרטית במשך שש השנים לבין השבתתה אחת לשבע שנים.

גם בתחום חיי הגוף, המלאכותיות המוגזמת גורמת הרס וחורבן. המזון המתועש, התרופות הרבות, האוויר המאולץ, האור המלאכותי, השימוש בדשנים וריסוסים, כל אלו, עם כל נחיצותם, הֵפרו את המאזן האקולוגי בטבע החיצוני והאישי. יש צורך בחזרה מסוימת אל הטבע המקורי, הבריא והרענן.

לפחות ביחס לאדמת ארץ ישראל ויבולה דרשה התורה את השבתתה אחת לשבע שנים. אין כאן התנגדות עקרונית לצורך הקיומי המחייב שימוש באמצעים מלאכותיים. בלעדיהם לא יהיה מזון מספיק למין האנושי. האדם נברא עם הכישרון לרדות בטבע, לפתחו ולקדמו. בלי המלאכותיות לא יכולנו לשרוד. אולם כשהמאזן מופר יש צורך להחזירו אל טבעו המקורי, לפחות אחת לשבע שנים. לפיכך: אין מזבלין ואין מפרקין, אין מאבקין ואין מעשנין, אין מזהמין ואין כורכין בשביעית. וכן הדין בפירות שנה זו, לאכלה - ולא להפסד, ולא למלוגמא (לרפואה); אלא הפרי נאכל כמות שהוא, בצורה טבעית.

שבת לה'

שלא נתפרש שלא כהלכה, השמיטה אינה רצפט אקולוגי, חלילה. ושבתה הארץ שבת  ל ה ' ,  נאמר, ולא לשם בריאותנו ותזונתנו הרצויות. אלא שה', הכולל בתוכו הכל, כלל בין שלל רעיונות השמיטה גם את הבריאות הגופנית של האדם והאקולוגיה הטבעית של האדמה. כי הא בהא תליא, היות הגוף בריא ושלם - מדרכי ה' הוא. והחזרה אל הטבע מחייבת חזרה אל כל מרכיבי האדם, הטבע הרוחני האישי, הטבע הלאומי, הטבע המוסרי, יחד עם הטבע הגופני והאקולוגי.

הגלות הארוכה נועדה בין היתר לטהר את העם מחטא ביטול השמיטה. אז תרצה הארץ את שבתותיה... כל ימי השמה תשבות, את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה. קץ הגלות ושיבת נדחי ישראל לארצם מחייבים את החזרת עטרתה של השמיטה למקומה.

הגלות היא תופעה אל-טבעית. מקומו של כל עם - בארצו הטבעית. עם גולה ועקור מאדמתו, אווירה, נופה ואקלימה - חייו אינם נורמליים. שיבת ציון, משמעותה חזרה אל הטבע. עם ישראל התלוש מהקרקע חזר אל אדמתו, לעובדה ולשומרה. סופרים ומשוררים, הוגי דעות ומחנכים, חברו יחדיו להחזיר את עם הספר והרוח, אל טבעה הארצי, אל רגבי אדמתה, אל הריה ועמקיה, עציה ופרחיה של ארץ ישראל. אפופי שיכרון היינו במפגש המחודש הזה עם אדמת המולדת, אחרי שנים כה ארוכות של ניתוק וניכור, שבהן שכחנו את הטבע  ה ל א ו מ י  שלנו. אולם דומה שעתה שכחנו את הטבע  ה ר ו ח נ י  שלנו. אמנם היתה תקופה, בראשית הדרך, שבהשפעתם העקיפה של רעיונות השמיטה והיובל נעשו נסיונות להחזיר את העם גם אל הטבע המוסרי, וליצור חברה שוויונית יותר וצודקת יותר בארץ. אולם השיכרון הארצי שהביא עמו ניתוק מערכי הרוח המאפיינים את הטבע הישראלי, גרם לכך שהרעיונות החברתיים איבדו את רעננותם ונמצאים במורד של "פוחת והולך". רק שיבה אל המכלול של הטבע האמיתי שלנו, שבו הננו גם עם הרוח, גם עם הצדק וגם עם הארץ, רק זו תוכל לתת מנוף מחודש לרעיונות החברתיים.

דגל השמיטה

פולמוס השמיטה - שליווה את הישוב החדש בארץ לפני כמאה שנה, ואשר השלכותיו מטילות את צילן עלינו עד עצם היום הזה - נסב סביב הציר הנטוי בין שני קטבים: הקוטב הרוחני והקוטב הארצי. קוטב אחד סבר ששיבת ציון צריכה להיות אל הטבע הרוחני  ש ל  ע ם  י ש ר א ל  ב ל ב ד ,  והבעיות הקיומיות של הטבע הארצי אינן מעניינו. הקוטב השני סבר שלשיבת ציון מטרה  א ר צ י ת  ב ל ב ד ,  ואין לה שום עניין ברוחניות. זו זוהתה עם הגלותיות. העימות בין שני הקטבים יצר ריאקציה הדדית והעמיק את הקיטוב. במוקד עמדה השמיטה. היא היתה הדגל. הקוטב הרוחני סבר שהתחשבות יתר בצורך היישובי הקיומי משמעותה השמטת הטבע הרוחני מתחת רגלי קיומו של עם הרוח והספר. הקוטב הארצי סבר, מאידך, שקיום השמיטה, תופעה שאין לה אח ורע בשום אומה ולשון ובשום תרבות חקלאית - תשמיט את הקרקע הטבעית מתחת הקיומיות הישראלית המתחדשת. באווירת קיטוב כזאת לא היתה אפשרות לקיים דיון ענייני, שבו יובאו בחשבון גם צרכי הקיום הבסיסיים של המשק החקלאי, וגם צרכי הקיום של עם הרוח השב לארצו לחדש ימיו כקדם.

האמת מורכבת משני הקטבים, המהווים יחד שלמות אחת. שיבת ציון היא שיבה אל הטבע  כ ו ל ו ,  אל הבריאות האישית וטבע הארץ, אל עבודת הכפיים, אל המסגרת הלאומית והמדינית, לחברה צודקת, לחיי רוח מלאים, לחיי תורה מושלמים, לקדושה, לכבוד ותפארת. יש להביא בחשבון את  כ ל  הצרכים ולהתחשב  ב כ ל  האילוצים, אם כי במינון מתאים לכל מישור ומישור, ובהתאם לכישוריו של כל איש ואיש.

מרן הרב קוק זצ"ל תמך בהיתר המכירה בשביעית לשם קיום המשק. עם זאת תבע לחתור לקראת קיומה המלא של המצוה בשלמות. השמיטה היא המבטאת את היחס הנכון לארץ. כשם שהשבת מעידה על  ה פ ר ט  שהוא שומר מצוות, כך השמיטה מעידה על  ה ע ם ,  שיחסו אל הארץ נובע ממקור הקודש ולכן הוא מכיר בכך שארץ הקודש מחייבת שבתון אחת לשבע שנים. ועם זאת יש להביא בחשבון את צרכי הקיום של ההתיישבות החקלאית, שהיא עבורנו ערך דתי, כי היא מקיימת את מצוות יישוב הארץ. אין סתירה בין הדברים. אדרבה, יש כיום נכונות ויכולת, בהתיישבות הדתית לפחות, לשמור את השמיטה כהלכתה במטעים (על ידי אוצר בית דין), ובחלק מהירקות (על ידי מצע מנותק בחממות ועוד). ומאידך יש נכונות מצד חלק מהצרכנים הדתיים העירוניים להעדיף פרי שגדל עפ"י הלכות שביעית.

מטרת הרב קוק היתה להבטיח ראשית כל משענת קיומית, התיישבותית, איתנה ומבוססת, כדי שעליה ניתן יהיה לבנות את הקומה השניה של השמיטה כהלכה. ואולך אתכם קוממיות - שתי קומות.