רעיון העקידה

רעיון העקידה

(לפרשת וירא)

העקידה - היא מוטיב מרכזי בתולדות עם ישראל, בתפילות, בסליחות ובפיוטים. היא שיא השיאים בנסיונותיו של אברהם אב האומה. ומאז ועד היום היא מלווה אותנו בכל אורחות חיינו. השפעתה ניכרת גם על ההלכה, בכמה תחומים. למשל, לדעת הרמב"ם, השופר חייב להיות מאיל דווקא, וכן המזבח, מקומו מכוון ביותר, ועליו לעמוד בדיוק במקום בו נעקד יצחק, שאם לא כן הוא פסול. אולם השאלה העיקרית היא, מה באה העקידה ללמדנו?

רבים סבורים שמסירות הנפש, המרטירולוגיה היהודית, שלא היה לה אח ורע בתולדות האנושות, היא לקח העקידה. ואכן ידוע לנו על אבות ששחטו את ילדיהם ובלבד שלא יפלו לשמד. (אם כי יש פוסקים ששללו מעשה זה, עיין ב"י יו"ד סי' קנ"ז בבדה"ב). אולם האמת ניתנת להיאמר, שאידיאל היהדות לא היה מעולם מוות על קידוש ה'. כשאין ברירה, יש אף לפשוט את הצוואר לשחיטה, אולם מי שיכול לברוח ולחיות חיים של תורה במקום אחר, אינו חייב להיעקד. ומסתבר שלדעת הרמב"ם, הדבר אף אסור לו!

אין ספק שמסירות הנפש ינקה את השראתה מן העקידה, אולם לא זהו רעיונה הבלעדי של העקידה.

עקידה רוחנית

ר' יצחק עראמה, בעל "עקידת יצחק", חיבר חיבור קצר בשם "חזות קשה". בחיבור זה הוא מביע את הרעיון, שנסיון העקידה נועד להוציא את אברהם מדרך חשיבתו, המבוססת על ההיגיון האנושי הרציונלי, ולהביאו לחשיבה המבוססת על האמונה וההתגלות הא-להית. יש שהקצינו בעקבותיו של ר' יצחק עראמה וקבעו שלמאמין האמיתי אין מצפון משלו ואין חשיבה משלו, ועליו לבטל את כל ישותו העצמית מפני רצונו של ה'. הלכה ומוסר, למשל, תרתי דסתרי הם אליבא דידהו; אמונה והיגיון, שני כתובים המכחישים זה את זה. מן המאמין נדרש לדכא את אישיותו הפרטית, עליו להיות צייתן וממושמע, בלי לערער ובלי לבקר, בלי להביע דעות משלו, ובלי לשאול שאלות משלו ("תסמונת הראש הקטן" - במינוח פופוליסטי).

לא לכך נתכוון ר' יצחק עראמה. מטרתו היתה לערער את ביטחונו המופרז של האדם בתבונתו האנושית. כוונתו היתה לקצץ במידה מסויימת את כנפיו של הרברבן, הבטוח בצדקת חשיבתו וחשיבותו העצמית, המשוכנע ביכולתו להגיע אל האמת המוחלטת בכוחות עצמו, המוותר על הצורך בהדרכה א-להית ממרום. כלפי השחצן והגאוותן התכוון ר' יצחק עראמה בדבריו, אולם לא להשפיל ולרמוס את האדם עד דכא התכוון.

ראיה חותכת לכך שאברהם היה מסוגל להביע את דעתו האישית ולהפעיל את מצפונו המוסרי עד כדי הטחת ביקורת כלפי מעלה, יש להביא מפרשת סדום: חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!

אברהם אמנם רואה את עצמו עפר ואפר מול ה' א-להיו, אך עם זאת מרשה לעצמו לשאול את בוראו שאלות נוקבות, על סתירה בין מה שנראה לו כצודק לבין החלטת ה' הנראית לו כעוול. ובכל זאת, כשקיבל את הצו והעלהו שם לעולה, ציית לו בהתלהבות.

"אדם כי יקריב מכם"

מרן הרב קוק זצ"ל פותח את פירושו הנפלא על העקידה בביאור הפסוק: ויהי אחר הדברים האלה והא-להים ניסה את אברהם. וכך הוא כותב:

המאורע הגדול, אשר נהיה ליסוד העליה הרוחנית של כל האנושות כולה, כל מה שעבר על אותו צדיק מיום היבראו וכל מה שעבר על המצוי כולו, הוא הכשר לקראת המאורע הנורא הזה, הנותן צורה מפליאה ומאירה לכל היקום (עולת ראי"ה ח"א עמ' פ"ד).

העקידה היא אפוא מהפך בתרבות האנושית. היא פותחת דף חדש בהגות ובאורחות החיים של האדם. הא כיצד? ננסה להסביר את הדברים על פי הבנתנו, עד כמה שזו מגעת.

התפיסה האלילית הפרימיטיבית, אף על פי שהעריצה כוחות עליונים וסגדה להם על פי דרכה, ראתה בפולחן את ריצוים של כוחות אלו, כדי שהאדם יוכל להמשיך את אורח חייו התקין. מין פריעת מס לשלטון, כדי שהלה לא יפריע להכנסה הפנויה, בה חופשי האדם לעשות כעולה על רוחו.

גם בדתות הגדולות, שהתעלו מעל לרמה האלילית, נשארה עדיין תפיסת הפולחן הפרימיטיבית. על האדם לפרוע חובות מסוימים לאל, כדי שיוכל לחיות את יתרת חייו כאוות נפשו. התשלום הוא בדרך כלל לא גבוה. העיסקה כדאית. טובת האדם ותועלתו נשארה, על אף ההכרה במציאות האל. רוב תחומי החיים נשארו נייטרליים, ללא התערבות מיותרת ממרום. מה שנדרש בדרך כלל מהאדם הוא הצהרות יפות וכוונות נעלות, ללא מעשה מחייב.

העקידה הביאה לעולם בשורה חדשה, שעד היום טרם נקלטה היטב. אברהם הראה בנסיון זה, שהאדם בכל אישיותו, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, בכל הכרתו ובכל תחומי פעילותו - אינו אלא מרכבה לשכינה. הוא מתמסר התמסרות מוחלטת לרצון ה'. הוא עצמו, בנו יחידו, כל תוכניותיו ומפעליו, חייבים להיכלל ברצון ה'. ולא מתוך דיכוי והתבטלות עצמית. אדרבה, מתוך הכרה מלאה בכוחותיו, בתבונתו וברגשותיו, וגם ברגשי האהבה והחמלה. אלא שאת כל אלו הוא מעלה עולה לה'. זוהי משמעותו העמוקה של הקרבן. הוא אינו תחליף לאדם עצמו. אין לו תמורה. אדם כי יקריב  מ כ ם  - את עצמו חייב האדם להעלות בלהב המזבח. רצונו הפרטי ורצון ה' הופכים להיות חטיבה אחת. רצון ה' הוא רצונו. לית אתר פנוי מיניה.

ההלכה מקיפה את כל חיי האדם ללא שיור כמעט. ואף מה שנשאר פנוי, לכאורה, חייב להתמלא על ידי רצונו הבחירי של האדם. כדי למלא את רצון ה' עליו לנצל כל כשרון, כל
מעשה, כל דבר, בבחינת בכל דרכיך דעהו ("שמונה פרקים להרמב"ם", פרק חמישי); קדושים תהיו - קדש עצמך במותרות, ועשית הישר והטוב (רמב"ן בפירושו לתורה ויקרא י"ט ב').

לא מוות על קידוש ה' בלבד, לא ויתור על התבונה העצמית, אלא  ח י י ם  של קידוש ה'. חיים במלוא אונם, במלוא חיוניותם, ועם זאת, ומחמת זאת, קודש הם לה'.

לא רבים מאתנו מסוגלים לרמה רוחנית כה גבוהה. קל לנו יותר לתרום חפצים שונים במקום לתקן את עצמנו; לקנות ספר תורה, למשל, במקום להגות בו יומם ולילה; לקנות מזוזה מהודרת יותר ותפילין מהודרות יותר, מאשר לנקות את ראשינו ובתינו מפסולת מזיקה. יש המעדיפים לתרום, כדי שיהודים אחרים יעלו ארצה - מאשר לעלות בעצמם; לתרום לגופים ומוסדות של תורה וחסד, במקום להתמסר בעצמם ולטרוח בגופם. בוודאי, כל אחד מהדברים הנ"ל יש לו ערך כשלעצמו, אולם בתנאי שלא ישמש כשעיר לעזאזל, כתרנגול של כפרות, אלא כביטוי השתתפותו של האדם במידת יכולתו במעשי המצוה, כשהוא מעוניין בכנות לקיימה בעצמו.

המעשה בארץ ישראל

על יצחק נאסר לצאת לחו"ל. אחרי עקידתו, דינו כדין עולה תמימה שאין להוציאה אל מחוץ למחיצתה: שכון בארץ אשר אומר אליך - אומר המדרש: עשה שכונה בארץ ישראל, הווה זורע, הווה נוטע. דבר אחר: שַכֵּן את השכינה בארץ. ושתי הדרשות עולות בקנה אחד. גופו של יצחק נוטע ובונה. רוחו משכנת את השכינה. כל פעילותו ועיסוקיו מכוונים אך ורק לשם שמים ולא לשום פנייה אחרת.

אין השכינה שורה בארץ ישראל במקום פגום, חרב ושומם, אלא דווקא במקום מיושב ופורח, נאה ומכובד. לכן כל פעילות חומרית בארץ ישראל יכולה להיות רוחנית, קדושה ונעלה. אלא שהדבר מחייב עקידה: דהיינו חיבור וצירוף, לקשור ולהדק כל מעשה לכוונתו הנכונה, למטרתו הנעלה. את הרגל - ליד, את שניהם - לראש, ואת שלושתם - לשמים. כפינו ברגבי אדמתה, וגם ראשינו בעמקי תורתה - בו זמנית. לא כפיוט מליצי, אלא כתורת חיים אמיתית ושלמה.

וישב אברהם אל נעריו. הוא לא נשאר במרומי הפסגות הנאצלות. הוא הוריד את ההשראה העליונה, שאליה הגיע, מן ההר אל הנערים היושבים עם החמור. לקשור גם את החמור וגם אותם אל המזבח שבראש ההר. משימה זו קשה היא מאד, מחייבת היא את כל האדם בכל עת ובכל שעה. אך היא הנותנת לו ולחייו בארץ משמעות אמיתית. ואתם הדבקים בה' א-להיכם  ח י י ם  כלכם היום.