שכר אישי או ציבורי?

שכר אישי או ציבורי?

(לפרשת בחוקותי)

מדוע לא הוזכר בתורה השכר האישי המובטח לאדם בעולם הבא? על מדוכה זו עמדו רבים. ר' יצחק אברבנאל מונה שבע תשובות לשאלה זו. התשובה השביעית היא: התורה הדגישה את השכר  ה צ י ב ו ר י  דווקא, ולכן לא החשיבה את השכר  ה א י ש י .  ומוסיף הרב קוק ("אורות", למהלך האידאות בישראל): השכר האישי אמנם מובטח, אולם אסור לו לתפוס את המקום  ה מ ר כ ז י .  השכר החשוב בעיני האדם חייב להיות השכר הציבורי. כשאדם חושב רק על טובתו האישית הוא אגואיסט. רמתו המוסרית פחותה. כשאדם חושב על הכלל, רמתו המוסרית גבוהה. טובת הכלל היא הממלאת אותו סיפוק ואושר. בשיאה, טובת הכלל היא: והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא‑להים. הביטוי החיצוני להימצאותו של ה' בתוכנו הוא, ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה... ורדפו מכם חמשה מאה... כלומר, כלכלה משגשגת וביטחון מלא מהווים ביטוי להשגחה א‑להית מיוחדת על כלל ישראל. אין הבטחה לכל יחיד ויחיד שיחיה בעושר ובביטחון. יתכן שיחידים בודדים יסבלו פה ושם.  ה כ ל ל  הוא שיונהג בצורה לא טבעית, והיחיד צריך להיות מאושר בעצם היותו חלק מהכלל.

גדול יום הגשמים - (השכר הכללי) מתחיית המתים - (השכר האישי), דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים (תענית ז' ע"א).

למרות "אי הצדק" שיש לכאורה בברכת הגשם, שהרי ייתכן שיימצאו יחידים שיסבלו מהגשם, זוהי מעלתה - שהיא שכר לכלל. והכוהן הגדול בתפילתו ביום הכיפורים בקודש הקודשים היה אומר: ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו (מוסף ליום הכיפורים, סדר העבודה לפי נוסח "אתה כוננת"). הולך דרכים זה, אם אדם מוסרי הוא, ההולך בדרך התורה, אינו "סובל" מהגשם. מאושר הוא שהעולם כולו מתברך.

מהלך האידיאות בישראל

הרמה המוסרית האמורה לא נשארה קבועה בהמשך הדורות. חלו בה עליות וירידות. בתקופת ראשיתו של עם ישראל, סמוך לקבלת התורה ובתקופת מלכי ישראל הראשונים - התפיסה הכלל-ישראלית, הממלכתית, היתה הדומיננטית. השכר האישי התגמד מול טובת הכלל, והיחיד מישראל התייחס לאושרו האישי דרך השפופרת הציבורית, שהיא היתה העיקרית. אולם לאחר מכן, בגלות, הפרטיות הרימה ראש. כשהשמש שוקעת, נוצצים הכוכבים. הם היו גם בשעת זריחתה של השמש, אולם אורם הקטן נבלע באור השמש הבוהק והמסנוור. כששקע האור הגדול - הכללי - התבלט אורם הפרטי של
הכוכבים הקטנים. השכר והעונש האישיים תפסו מקום מרכזי והחליפו את מקומו של השכר הציבורי בסולם החשיבות והערכים.

בינתיים חלה התפתחות גם בעולם הרחב. אמונתם של העמים הפרימיטיביים באליליהם היתה בעבר הקדום לאומית בדרך כלל. את אשר יורישך כמוש א-להיך אותו תירש. כשהאלילות פינתה את מקומה לאמונה מזוככת יותר, פינתה גם הדת הלאומית את מקומה מפני האוניברסליות. המבדיל בין עם לעם אינו עוד אמונתו ודתו, אלא ארצו, שלטונו, שפתו ותרבותו. הדת היא עניינו הפרטי של כל אדם ואדם. וממילא גם מערכת השכר והעונש היא אישית.

אולם עם ישראל שונה מכל העמים, ותורת ישראל שונה מכל חיקוייה וזיופיה. אין אומתנו אומה אלא בתורתה, ואין תורתנו תורה אלא באומתנו (כשהמטרה היא שהתורה תקרין מרעיונותיה וציוויה על כלל האנושות, אולם לעולם לא כמחוייבות מלאה לכל תרי"ג מצוותיה). האווירה הכלל-עולמית משפיעה בטעות על יהודים, הסוברים שגם עליהם חלים אותם כללים המקובלים בעולם כולו. התוצאה של גישה מוטעית זו היא פרטנות קיצונית, לא רק ביחס לתפיסה הדתית, אלא גם לכל שאלות המוסר והחברה.

אם עד לפני דור עדיין תפסו רעיונות לאומיים וחברתיים מקום מרכזי, והפרט ראה את חובותיו לחברה כערך מוסרי, עתה הם מפנים את מקומם לרעיונות פרטניים. על "זכויות הפרט" אנו שומעים רבות, אולם על "חובות הפרט" - מעט מאוד. יש כאן ריאקציה טבעית לתפיסות טוטליטריות של חברות ומשטרים שניסו לרמוס את הפרט ולדכא את אישיותו של האזרח הקטן. כמו כן נקעה הנפש היפה מלאומנות גזענית מתנשאת השוללת את זכות קיומם של עמים אחרים. הרמת הראש הפרטנית, הממעטת בערך המסגרת הלאומית ורואה באוניברסליזם ערך חשוב יותר, מוצדקת ביסודה. אולם הפיכת החברה לכלי שרת לפרט, שכל ייעודו אינו אלא רווחת הפרט בלבד, מסוכנת לא פחות, ואולי אף יותר. למסגרות החברתיות על כל סוגיהן, המשפחה, העם והמדינה, אורבת סכנת התפוררות, חלילה. אין זו רק שאלה קיומית, אם לפרט תהיה זכות קיום בעולם אנרכיסטי מפורר, אלא בעיקר שאלה מוסרית. האם האדם הוא עדיין יצור חברתי, שיש לו אחריות לחברה וחובות לזולת, או שאינו אלא אגואיסט והדוניסט מושחת?

החברה הישראלית

עם ישראל שונה מכל העמים בכך שהמסגרת הלאומית-חברתית שלו אינה תועלתית, אלא ערכית. המכנה המשותף שלנו אינו צרכי קיום ורווחה (אם כי גם לאלו יש מקום מסוים), אלא ערך רוחני, והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם. ככל שה' הוא א‑להינו ואנו דבקים בו יותר ויותר, כך אנו נעשים יותר ויותר לעם במשמעותו העמוקה.

גם ארץ-ישראל אינה רק טריטוריה המאפשרת לנו מקום, כלכלה וביטחון, אלא בעיקר ארץ של התגלות ה' ושל חובות מיוחדות כלפיו וכלפי זולתנו. ההבטחה של ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, אינה רק הבטחה כלכלית, אלא בעיקר הבטחה רוחנית. ההשגחה הא-להית המיוחדת על ארץ-ישראל מתגלית בין היתר בגשמי ברכה, וביבול מבורך. ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה, מראשית שנה ועד אחרית שנה. ורק משום כך למטר השמים תשתה מים. ייחודה וקדושתה של ארץ­ ישראל הופכים את עם ישראל, היושב בה ומתקשר עם ערכיה, לעם אחד, לציבור מלוכד ומגובש, שהמכנה המשותף שלו הוא רעיוני.

הישיבה בארץ מחייבת אחריות הדדית וערבות הדדית. רק בארץ אנו חייבים במעשר עני ובלקט, שכחה ופאה. רק כאן חלים דיני שמיטה ויובל. גם איסור הריבית קשור בארץ ישראל. (האיזכור של יציאת מצרים באיסור הריבית משמעותו: תכליתה של יציאת מצרים - ארץ ישראל). כי החיים המשותפים כאן יוצרים חברה מאוחדת ומיוחדת שתוכן חייה הוא מוסרי, לכן גם השכר והעונש שהתורה מבטיחה עליהם בארץ הם ציבוריים. כי זהו האושר האמיתי של הפרט, שהחברה כולה נהנית, ולא הוא באופן אישי.

ציבור החי בארץ באווירה זו אינו רק סכום  כ מ ו ת י  של מספר אנשים. התפיסה הציבורית המגובשת המלוכדת סביב ערכים נעלים יוצרת  א י כ ו ת  אחרת.

"ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו". וכי כך הוא החשבון?... אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה (רש"י).

ולעומת זאת בחו"ל, ורדף אתכם קול עלה נידף. ופירש בעל הכלי יקר שכשעלים מועפים ברוח, עלה מקיש בחבירו. מארת הגלות האיומה היתה הפיזור והפירוד הנפשיים, כל אחד נאלץ לדאוג לעצמו, גם על חשבון זולתו. שיבתנו ארצה מהגלות מחייבת פתיחת דף חדש בתפיסתנו המוסרית. טעות לראות שיבה זו כשינוי גיאוגרפי, מדיני או בטחוני-קיומי בלבד. יש כאן מהפכה במנטליות הנפשית ובסולם הערכים המוסרי שלנו. יצאנו מהפרטנות הגלותית לחברתיות, מייעודים אישיים לייעודים לאומיים, ובאמצעותם לאוניברסליים. גם אם ניכרת כרגע נסיגה ברעיונות אלו, יש לראות בהם ירידה לצורך עלייה, של שיבה אל הבסיס התורני המקורי שלהם, לאחר שנכשל הנסיון לבסס רעיונות חברתיים ולבנותם על החול בלבד. גם האופנה הפרטנית בעולם היא תוצאה של אותו כשלון. וכשהמטולטלת תגיע לקצה הפרטנות, היא תחזור חזרה ותחפש את דרכה לחברה מתוקנת. ייעודו של עם ישראל הוא לשמש דוגמא נאותה לכך. ומציון תצא תורה לעולם כולו. הבטחת התורה והשבַתי חיה רעה מן הארץ, תתקיים בין היתר בהשבתת החייתיות האגואיסטית הטורפת, הדואגת רק לעצמה ולמקורביה: אריה טרף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה. ולעומת זאת: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.