תורה ועבודה וגמילות חסדים

תורה ועבודה וגמילות חסדים

(לפרשת חיי שרה)

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם.

דברי המדרש מובאים ברש"י:

"בקע" - רמז לשקלי ישראל - "בקע לגולגולת"; "ושני צמידים" - רמז לשני לוחות מצומדות; "עשרה זהב משקלם" - רמז לעשרת הדיברות שבהן.

המהר"ל מפראג (גור אריה שם) רואה בשקלים, בלוחות וברבקה עצמה את שלושת הדברים שעליהם העולם עומד - תורה (הלוחות), עבודה (השקלים בהם נקנו התמידין והמוספין לעבודת ה' במקדש) וגמילות חסדים (רבקה).

כשנתבונן יותר נמצא דבר תמוה, לכאורה. הנזם והצמידים הם תכשיטים, ואילו רבקה היא הנושא המרכזי שעליו נענדו התכשיטים, שאותו באו התכשיטים לקשט. כלומר, התורה (הצמידים) והעבודה (הנזם) הינם כתכשיטים לעומת גמילות החסד שהיא העצם והמהות!

ואכן זהו הרעיון המרכזי בפרשתנו, פרשת זיווגם של יצחק ורבקה. כיצד בחר העבד ברבקה? הוא לא בחן את ידיעותיה ואמונתה. הוא לא התעניין באשר לעבודתה את ה', אם היא מתפללת או מקיימת מצוה אחרת ממצוות ה'. הוא בדק אך ורק דבר אחד:  ג מ י ל ו ת  ח ס ד .

כי לא נחש ביעקב

דבר זה שופך אור על התנהגותו המוזרה של העבד, ועל הסתירות כביכול שבין המעשה כפי שאירע לבין שחזורו על ידי העבד בפני בתואל ולבן. לכאורה העבד עובר על איסור "לא תנחשו", ואכן פוסק הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"ד):

וכן המשים סימנים לעצמו, אם ארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא ארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכן כל כיוצא בדברים האלו, הכל אסור.

כלומר, לדעת הרמב"ם עבר אליעזר עבירה שעונשה מלקות. והראב"ד, היוצא להגן על כבודו של אליעזר, משיג על הרמב"ם: זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! וסוף דבריו הקשים, שאילו היו בחיים היו מצליפים לו פולסי דנורא. לא אליעזר חייב מלקות, אלא הרמב"ם, כביכול, חייב מלקות בשוטי אש...

אולם המעיין היטב בכתובים מוצא שאליעזר כדין עשה. הוא לא אמר: אם רבקה, הנערה שבחרתי ליצחק, תעשה כך וכך, סימן הוא שאכן היא המתאימה לו. הוא גם לא נתן סימני ניחוש חסרי משמעות, כגון: הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני... הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום (רמב"ם שם). סימנים חיצוניים לא רציונליים כאלו, שאין ביניהם ובין המעשה שהאדם עומד לעשות כל קשר סיבתי הגיוני, הם ניחוש. אך אליעזר לא ניחש כלל. הוא בחן במבחן חמור את רבקה, אם טובת עין היא. אדם זר בא מן הדרך ולו עשרה גמלים וכמה מלווים (והגמלים צמאים אחרי המסע הארוך במדבר ושותים כמויות אדירות של מים), והנערה אינה מבקשת עזרה ואינה מביעה תלונה או תמיהה על הגברים הבריאים העומדים ליד גמליהם ואינם נוקפים אצבע, אלא ממהרת ורצה לבאר עוד פעם ועוד פעם, עד אשר כילו הגמלים לשתות. אחרי מבחן כה קשה אין צורך בסימנים נוספים. לא חשוב כלל מי היא, מה ייחוסה, מה הן דעותיה ואורחות חייה, היא האשה אשר הוכיח ה' ליצחק. סיבת בחירתה הבלעדית הינה החסד.

יפה שיחתן של עבדי אבות

ובכל זאת עדיין תמוה שהרמב"ם מביא את אליעזר כדוגמה לניחוש. והרי לדברינו אין כאן ניחוש כלל ועיקר!

לא בכדי חזרה התורה על הסיפור פעמיים ובהבדלים דקים ביניהם. בתיאור המעשה עצמו, אליעזר עונד לה את התכשיטים ורק אחר כך שואל: בת מי את. בוודאי שעליו לדעת מי היא כדי שיוכל לדבר עם משפחתה, שתסכים לנישואיה עם יצחק. אולם לגופו של ענין, נפלה אצלו ההחלטה מיד לאחר המבחן, לפני שנודע לו מי היא. בשיחזור משנה העבד את סדר הדברים, ואשאל אֹותה ואֹומר, בת מי את. ותאמר בת בתואל... ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה. כלומר לבתואל וללבן, בני תרבות המעוננים והמנחשים של ארץ הקדם, היה צורך להוכיח בדרך לא רציונלית שהזיווג הוא מהשמים. הם אינם מסוגלים להבין שאדם בוחר אשה רק על סמך טוב העין, תוך התעלמות מהייחוס, המעמד הכלכלי והחברתי וכדו'. להם היה צורך להראות ניחוש כביכול. להם שינה העבד את סדר המאורעות, וסיפר שרק לאחר שהתברר לו שאכן קלע למטרה, והנערה שהזדמנה לעין המים הינה ממשפחת אברהם, והסימנים שעשה הצליחו, אז ענד לה את התכשיטים.

ובאמת אברהם לא הזכיר כלל את משפחתו, אלא אמר לעבד: כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ואילו דברי העבד ללבן ולבתואל אחרים הם: אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי. לאברהם לא היה חשוב הייחוס והמעמד. לאברהם היה חשוב העיקר: גמילות החסד. ללבן ובתואל היה חשוב הייחוס והמעמד, להם היה צורך להציג את הדברים כמין ניחוש שהצליח, כדי לשכנעם. והרמב"ם לא התכוון אלא לפן הזה שבדברי אליעזר ולא למעשה עצמו.

עמוד החסד

אברהם הוא עמוד החסד שעליו נשען בית ישראל. ואמונתו בה' נובעת ממידה זו, כי מקור החסד בעולם הוא ה'. הוא מנהיג את העולם בחסד והוא שנטע מידה זו בנפש האדם, אשר נברא בצלמו. לכן אל נופתע מהתנהגותו של אברהם כשה' מתגלה אליו, וכשהוא רואה שלושה אנשים הוא מפסיק את דבקותו בה' ורץ אליהם מפתח האוהל ומכין להם סעודת מלכים. לכאורה, נפילה רוחנית עצומה נפל אברהם באותה שעה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא! מהתגלות א-להית לרחיצת רגליהם של אורחיו ולעיסוק בגסטרונומיה גסה ומגושמת. ולא היא. גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, משום שהכנסת אורחים היא היא קבלת פני השכינה. השכינה כולה טוב וחסד, ויישומו של החסד בחיי המעשה הפרוזאיים הוא קבלת פני השכינה הנעלה ביותר. זהו ביתו של אברהם. ורק אשה המסוגלת לרמה כה גבוהה של נדיבות לב, ראויה להיות אשה לבן אברהם.

החסד הוא אפוא המהות, ואילו התורה והעבודה - בחינת תכשיטים. תורה ועבודה ללא חסד הן כמו נזם זהב באף חזיר. ומאידך, החסד הוא המפתח לחיי תורה ועבודה. כי החסד הוא הפתיחות של האדם לזולתו. מי שאינו בעל חסד, עולמו אטום בתוך קונכייתו האנוכית. הוא אינטרסנט ואגואיסט. גם אם יעסוק בתורה ובעבודה, הוא עלול להשפיל אותן לרמה אגוצנטרית ותועלתית. מי שרגיש לנעשה מחוץ לעצמו, הוא עדין נפש. הוא פתוח לא רק לזולתו, אלא לכל יצורי תבל, לכל ההוויה, וממילא הוא פתוח גם לשמוע את דבר ה' המנסר בעולם. אדם כזה הוא ביסודו אידיאליסט, איש רוח, שכל ערך חיובי רציני, וכל שאיפה לתיקון ושלמות יש להם סיכוי טוב שיקלטו בנפשו הרגישה. גם אם כרגע אינו נחשב ל"דתי", ביסודו הוא מאמין, וסופו לחזור בתשובה.

שלושה סימנים באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. וכל מי שיש בו מידות אלו ראוי לידבק באומה זו.