הכרעה באמונות ודעות

שאלה

לכבוד הרב אריאל שליט"א.

בשם כבודו מובא ב''תחומין'' חלק יא ]לא תסור מכל אשר יורוך
(למלאות 70 שנה לרבנות הראשית) עמ'' 23[: "א"כ גם בנושא זה
של אמונות ודעות יש סמכות קובעת, וחובה להישמע לה." האם אין
במסגרת המגבלות של האמונה המונותיאיסטית וקבלת עול תורה
ומצות מקום לריבוי דעות בעניינים שבאמונה ודעה? הלא מצינו
חכמים אשר חלקו מכל וכל אלו על אלו בנושאים שאינם קשורים
להלכה. הנה כי כן מבאר הרמב"ם על פרשת סוטה שבתורה
]במדבר ה יא,לא[ כאשר הבעל חושד בסטייתה של אשתו, והיא
מובאת בפני הכהן על מנת לבחון האם נהגה בצניעות, ובין השאר
היא מושקית במים המאררים. בפירוש המשניות למסכת סוטה פרק ג
משנה ג מתייחס הרמב"ם לדברי חכמים הנראים כאילו היו דברי
הלכה, אולם מהסברו של הרמב"ם עולה שאינם אלא דברי אגדה.
השאלה הנשאלת שם היא:,,איזה זכות תולה במים המאררים"?
כלומר האם יש לאשה זאת החשודה בכך שהתייחדה שלא עם בעלה
אי-אלו זכויות היכולות להקל על עונשה. כלומר חכמים כאן נחלקו
לגבי הערכתם את האשה זאת אולם אין מדובר בפסיקת הלכה. על
כך כותב הרמב"ם ]שם.[ וז"ל: וכבר אמרתי לך לא פעם שאם
נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים,
הרי אין לומר שם הלכה כפלוני. עכ"ל. מיהו שיוכל לדעת על זכות
כל שהיא שיש לאותה אשה, כאשר הדבר לא מסור כלל בידינו
כבני אדם לפסוק בו, אלא הדבר תלוי בדין שמים? דוגמא נוספת
אנו מוציאים במסכת סנהדרין פרק י משנה א האומרת: ,,כל ישראל
יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם
יירשו ארץ, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... וכו''..." גם כאן
אין בכוחו של האדם להחליט לגבי מי נאמרה משנה זאת. גם אם
לכאורה נראה שמאן דהוא אין לו חלק לעולם הבא, בני אדם
יכולים לחוות את דעתם על הנושא. ברם רק האלוהים שופט כל
הארץ. לא מוטלת כאן על האדם שום חובה דתית מעשית בה עליו
להכריע בשביל זולתו. הרמב"ם חוזר ואומר על כך ]פיהמ"ש
שם.[ וז"ל: כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין
חכמים ואינה תלויה במעשה, אלא קביעת סברה בלבד, אין מקום
לפסוק הלכה כאחד מהם. עכ"ל. לכאורה נראה מדברי הרמב"ם
שכאשר מדובר בדעות אין מקום לפסוק הלכה כלל. במסכת
שבועות פרק א משנה ד יש דיון על דברים שאין להם הכרע, וגם
עליהם כותב הרמב"ם ]פיהמ"ש שם.[ וז"ל: ומחלוקת זו אין לומר
בה הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר מסור להשם יתרומם
ויתהדר, והם נחלקו בראיות ולמידות מפסוקים שאין מקום זה מתאים
להזכיר בו דרכי למודים בהם. וכבר בארנו שכל סברא מן הסברות
שאין בה מעשה שנחלקו בה חכמים ולא נאמר בה הלכה כפלוני.
עכ"ל. כלומר יש מקום להחזיק בדעה שונה ולאו דואקא דעת
הרוב. וידועה המחלוקת בין הגר"א לבין הרבי מלאדי. הגר"א אף
רצה להכריז על החסידים כעל מינים! ברם ידוע גם שכוונתו לא
התממשה. יתירה מכך כיום חב"ד הם חלק בילתי נפרד מעולם
התורה, ועד כמה שידוע לי אין שום רב הסבור שיש להוציאם מכלל
ישראל כמינים.

סליחה מכבודו על הטירחה אולם אשמח מאד אם יוכל לענות לי.

בכבוד רב.

 

 

 

 

תשובה

דבריך נכונים בחלקם. מחד הרמב"ם כותב כדבריך שדברים שאין
בהם תוצאה מעשית אין לפסוק בהם הלכה, אבל מאידך הרמב"ם
מכריע בהל' תשובה שעל אמונות ודעות אין חלק לעוה"ב ובמקו"א
מכריע שמורידין ואין מעלין על דעות אלו. על כן יש לחלק בין דברים
עקרוניים כגון עקרי האמונה לבין דברים שאינם עקרוניים כגון בדיקת מי
סוטה ואישים מסוימים אם יש להם חלק לעוה"ב וכדו'
לגבי מחלוקת הגר"א והחסידות כבר כתב הגראי"ה קוק זצ"ל (שהוא
עצמו בא ממשפחות מתנגדים וחסידים) שהתנגדותו של הגר"א עשתה
רושם על כיוון התפתחותה של החסידות, שלא להגביר את הרצון של
שאיבת רוה"ק שלא באמצעות התורה על גבי לימוד התורה מפני שהוא
הצינור העיקרי להתקרבות לרבש"ע. ואומנם מן הדור השני של החסידות
וכש"כ בדורות מאוחרים אנו מוצאים את גדולי החסידות שהם גדולי
תורה בגפ"ת. והתנגדות הגר"א גרמה לכך שהחסידות שכיוונה יכל
לגרום ליציאה מעם ישראל – תשוב בעצמה ותכין דרכיה. (עי'
על כך בכתבי הרב זצ"ל ובאמרות טהורות לגרי"מ חרל"פ) וידוע
שהגר"א ברח מוילנה כדי לא להיפגש עם גדולי החסידות, ותלמידו
המובהק הגר"ח מוולוז'ין נפגש עם הגרש"ז מלאדי (ופתח את החלונות
כדי שלא יאמרו שיש מלאכים בפנים אלא "רק" שני יהודים שיושבים
ומדברים).
בכל אופן חז"ל אומרים שעולים לסנהדרין כדי לשאול דבר ה'
– זו הלכה, זו אגדה, זה הקץ... וא"כ ודאי שסנהדרין
ממונית אף על ענייני אמונות ודעות. ובכל הדורות מי שהוציא עצמו מן
הכלל בעניינים אלו הוצא מעם ישראל כמו שפינוזה וכד'.

 

 

 

הרב יעקב אריאל |