האכלת בהמה קודמת לאכילת הבעלים

שאלה

 האם אדם המגדל תרנגולים חייב לתת לתרנגולים לאכול קודם אכילתו?

תשובה

 

א. איסור מדברי תורה או מדרבנן

הגמ' (ברכות מ ע"א) מביאה את מימרתו של רב:

אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת.

הגמ' לא ביארה האם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, אולם מפשטות הגמ' משמע שזאת היא דרשה גמורה והדין כשל תורה.

אולם הרמב"ם (הל' עבדים פ"ט ה"ח) כתב:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה.

מלשון הרמב"ם משמע שאין זה איסור תורה אלא מדת חסידות ודרכי חכמה. הכס"מ לא הביא מקור להקדמת מזון הבהמות אלא ממימרת רב, ולכאורה מימרא זו היא מקור לכך שמדין תורה יש להאכיל קודם את הבהמה ואין זה רק מדת חסידות. המג"א (סי' רעא ס"ק יב) הביא תשובת מהר"ם (סי' שב) שאכן האיסור לאכול לפני בהמתו הוא מדאורייתא, (ואילו האיסור לאכול קודם הבדלה איננו אלא מדרבנן). המחצית השקל (ס"ק יא) כתב שהמקור לדעת המהר"מ הם דברי הגמ' שלמדה את האיסור לאכול קודם בהמתו מדרשת הפסוקים. ואמנם באבן האזל (הל' עבדים פ"ט ה"ח) נשאר בצ"ע מדוע הרמב"ם הביא שהאכלת בהמתו קודם לאכילתו היא ממדת חסידות בלבד.

בעינים למשפט (ברכות מ ע"א) הביא דברי שבות יעקב (ח"ג סי' יג), ומקור חיים (מבעל חוות יאיר) שכתבו שאין האיסור אלא מדברי חכמים. הסביר בעל עינים למשפט, שלמרות שבגמ' כתוב "אסור" אין זה אלא מדברי חכמים, וכפי שהרמב"ם ענה לחכמי לוניל שפעמים נאמר אסור, אבל אין זה אלא ממדת חסידות. כגון: האיסור לעמוד בשדה חברו כשהיא בקמותיה (ב"ב ב ע"ב). נראה להביא ראיה לדברי העינים למשפט, שהרי הגמ' (יבמות סא ע"ב) אומרת "אע"פ שיש לאדם בנים אסור לו לעמוד בלא אשה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו", והרמב"ם (הל' אישות פט"ו הט"ז) שהביא הלכה זו כתב שאין זה אלא מדברי חכמים.

העולה שיש בפנינו ספק האם האיסור הוא מדאורייתא או רק אסמכתא בעלמא, ומדברי הרמב"ם קצת משמע שאין זה אלא הנהגת חכמים.

 

ב. סברת האיסור

בספר החרדים (פ"ד, מצוות עשה מן התורה התלויות בושט) כתב:

דהוי צער בעלי חיים, וכל שכן שאסור לצער כל בעלי חי בידים, וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא, הביאוה הפוסקים.  ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר"ר יצחק אשכנזי ז"ל נסתכל בפני ת"ח א' ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים, והיה אותו ת"ח מצטער ומפשפש בדבר, עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר. ואחרי שנתן הדבר והרב לא ידע, נסתכל בפניו ואמר לו סר עונך, מה היה הדבר, ואז הגיד לו הענין. ונראה שזה ענף ממצות והלכת בדרכיו, ופירשו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וכתיב בו ית' "ורחמיו על כל מעשיו.

למדנו מדברי החרדים שהאיסור נובע מצער בעלי חיים, ונשאלת השאלה א"כ מה בין דין זה לכל דין צער בעלי חיים רגיל, שהרי אם אנו סוברים שהאיסור של צער בעלי חיים דאורייתא (כפי שכתב הכס"מ הל' רוצח פי"ג ה"ט), אזי יש חיוב מדין תורה לטפל בבע"ח, ומה הוסיף לנו רב באיסורו המיוחד להאכיל בעלי חיים קודם אכילת בעל הבית. מאידך, יש להקשות על הדעות שהאיסור לאכול קודם בהמתו הוא מדרבנן, או מנהג חכמים: מדוע אין בכך איסור תורה של צער בע"ח?

עוד יש להוסיף ולהקשות שהרי המשנה (שבת פט"ז מ"ב) אומרת:

מצילין (מדליקה בשבת) מזון שלש סעודות, הראוי לאדם – לאדם, הראוי לבהמה – לבהמה.

הקשה התפא"י (שם אות יג) מדוע צריך ג' סעודות לבהמה? וכתב שכיוון ואסור לאדם לאכול קודם בהמתו, א"כ צריך להאכיל את הבהמות ג' סעודות בשבת, קודם שהאדם יאכל, ולכן התירו להציל בשבת שלש סעודות לבהמה. בעל התפארת יעקב מקשה על דברי התפארת ישראל  ואומר:

טעם זה אינו נוח לי, דלענ"ד דהא דאסור לאדם לאכול עד שיתן לבהמה היינו בהגיע אז עת האוכל לבהמה, צריך ליתן תחילה לה, אבל אם אין בדעתו ליתן אז לבהמה אין איסור בדבר, ולדבריו לר' חידקא דס"ל דצריך ד' סעודות בשבת, גם לבהמה צריך ליתן ד' סעודות?!

נראה על כן שיש להסביר את הצער בע"ח לא באופן הרגיל שהבהמה מורעבת, אלא כפי שכתב בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' יז), שאם לא יהיה זמן קבוע לאכילה תמות מרעב. לכן תקנו שקודם שאדם יאכל יתן לבהמתו ובכך לא תבוא לידי רעב. לכן ההיתר להצלת מזון ג' סעודות לבהמה בשבת, איננו נובע מחובת האכילה אלא כדי שלא יבואו לידי רעב, ויקבלו את מזונם בעתו. משום כך ברור שאם אדם רוצה לעשות סעודת מצוה איננו מחוייב להאכיל לבהמתו קודם לכן, שהרי התקנה הייתה לטובת הבהמות שלא יבואו לידי רעב וצער בעלי חיים, אבל לא שלפני כל אכילה בצורה גורפת אדם חייב להאכיל לבהמתו (עיין ספר חסידים, סי' תקלא, מקור חסד אות ג).

העולה מדברינו שהאיסור לאכול קודם אכילת בעלי חיים איננו נובע מכיוון שכעת הבהמה רעבה אלא אפילו שאין עדיין צער בע"ח מדאורייתא, אלא התקנה הייתה שאדם ידאג לכך שבהמותיו לא יגיעו לידי מצב של צער, ולכן אפילו שאנו פוסקים שצער בע"ח דאורייתא, בכל אופן האיסור לאכול קודם לבהמה יכול להיות מדברי סופרים בלבד.

 

ג. סיכום

על פי דברנו אלו עולה שבלול תרנגולים שיש הזנה אוטומטית, ואין צורך שאדם ילך ויאכיל את בהמותיו, וממילא אין חשש שיגיעו בעלי חיים לידי צער, אין חיוב ללכת ולהאכיל קודם סעודתו של האדם. אמנם אם יש לו תרנגולים (או כבשים)  בחצרו שאינם מוזנים בצורה אוטומטית, עליו לדאוג קודם לאכילתו להאכיל את בעלי החיים.

 

 

הרב יהודה הלוי עמיחי | אייר-סיוון תשס"ה