מלאכה למניעת הפסד של עונה חקלאית

שאלה

לעיתים קורה שימי חול המועד הם התאריך האחרון לביצוע פעולות חקלאיות הכרוכות בתחילת הגידול, כגון: חרישה, זריעה וכדו'. מה דינו של חקלאי שלא יכול היה לבצע את הפעולות הללו לפני החג, ויודע שדחיית אותן פעולות לימים שלאחר החג, משמעותה היא שלא יוכל לגדל את הגידול שתכנן באותה עונה. האם מצב כזה, בו החקלאי מאבד את היכולת לגדל במשך עונה חקלאית שלמה, מוגדר כ"דבר האבד"?

תשובה

 

א. איבוד מקור פרנסה

בדינו של אדם המתפרנס ממסחר, ואם ישבות בחול המועד יאבד את מקור פרנסתו, שכל מחייתו תלויה בה - נפסק במשנ"ב (סי' תקלט ס"ק כד; בה"ל סעי' ה ד"ה ואפילו) שזהו "דבר האבד"[1].

הרב שלמה אבינר ("תחומין" ח"ג עמ' 81 הע' 18) כתב להתיר מטעם זה גם מלאכה גמורה[2]. ודבריו תמוהים לכאורה, מפני שבסחורה - שאינה אסורה מן התורה ואינה "מלאכת טורח ועמל"[3] - הקלו יותר[4]. ומניין לנו ללמוד מכאן גם מלאכות גמורות?

ב. שיטת הרמב"ן בהפסד עונה חקלאית

למרות זאת, ניתן להביא ראיה לקולא מדברי הרמב"ן (במלחמות לרי"ף מו"ק א ע"ב).

הגמרא (מו"ק יא ע"ב) עוסקת בדינו של אבל במלאכה, שדינה הושווה שם למלאכה בחול המועד, ושם מובאת מחלוקת תנאים:

"ר' יהודה אומר: אף זורעין לו (=לאבל) שדה ניר ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו: אם לא תיזרע בבכיר, תיזרע באפיל; אם לא תיזרע פשתן, תיזרע מין אחר".

ופירש רש"י (הנדפס, ד"ה אמרו לו):

"ולא הוי פסידא יתירא".

ומשמע מדבריו שהפסד גמור של העונה החקלאית הוא "דבר האבד" לכו"ע.

אמנם יש לדחות ולומר ששם מדובר בשדה שכבר נחרשה, והוצאות החרישה יורדות לטמיון[5]. אלא שחילוק זה אינו מסתבר, מפני שכפי הנראה, אז היו החקלאים רגילים לחרוש בעצמם ע"י בהמות, ולא לשכור קבלני חריש; ולכן לא היה שם ממון היורד לטמיון. והרמב"ן עצמו כתב על כך שלכו"ע מצב כזה מוגדר כהפסד בהלכות חול המועד.

הרמב"ן חוזר על הדברים בספר "תורת האדם" (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קסה) עפ"י מה שנאמר בהמשך הסוגיא (שם): "ומרביצים לו שדה משתגיע עונת המים שלו". ועל כך כתב הרמב"ן שמותר להשקות שדה לבן לפני הזריעה כדי שתיזרע בזמנה, "ודבר האבד הוא; שאם אין אתה מרביץ אותה בעונתה, באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה". ומסיים שהלכה כר' יהודה.

אמנם הטור והב"י (יו"ד סי' שפ) כתבו שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש חולקים על הרמב"ן ופוסקים כדעת חכמים. אבל כבר הרמב"ן כתב שאף חכמים מודים לר' יהודה בעיקרון, ואינם אוסרים אלא במקרה שיש אפשרות לזרוע גידול אחר (אפילו אם הוא פחות ריווחי).

ג. דעת האחרונים

בשאלה זו – של מלאכה בחול המועד כדי למנוע הפסד של עונה חקלאית שלמה – דן המהר"ם שי"ק (יו"ד סי' קעט מובא ב"מבקשי תורה" עמ' תסו, תקכח), והתיר רק ע"י מכירה גמורה של הקרקע לגוי (בחו"ל, שם אין איסור "לא תחנם").

מרן הרב קוק זצ"ל, בתשובה שנכתבה בשנת תרס"ט אל רב המושבה עקרון (אורח משפט סי' קלו), חולק על המהר"ם שי"ק ואלו דבריו:

"על דבר החרישה על ידי הנכרים - כבר נשאלתי על זה אשתקד, והסכמתי להתיר רק במקום שהוא דבר האבד, דהיינו: שלא יוכלו לחרוש אחר יום טוב את כל הקרקע אם יתבטלו מעבודה בימי חול המועד, ולפחות בספק דבר האבד. וכן ראוי לנהוג גם כעת, שאם אינו דבר האבד אין זה גם כן הפסד גדול, ואין כדאי להקל. אבל אם הוא דבר האבד, לית דין צריך בושש שמותר.

ובוודאי השבתת הקרקע מעבודתה, באופן שיהיה חלק נצרך להישאר בור, זה נקרא דבר האבד, כמו יריד הבא מזמן לזמן. ואין ביכולתי להאריך כעת".

ולדעתו, הפסד העונה החקלאית, אמנם אינו נחשב כ"דבר האבד" גמור, שמכוחו יהיה מותר לעשות מלאכה גם על ידי ישראל, אבל ניתן לסמוך על כך לענין עבודה הנעשית על ידי גוי. וקל וחומר שניתן לסמוך על כך במקרה בו יש חשש לאבדן גמור של הפרנסה לטווח ארוך.

תשובה

אם דחיית הזריעה, השתילה או הנטיעה תגרום להפסד של העונה החקלאית או לדחייה לזמן ממושך שתביא לאובדן רווחיות הגידול - מותר לבצע אותן בתנאים הבאים:

1.אם כבר היו השקעות כספיות בהכנת השטח לפני כן, ועקב כך הן תרדנה לטמיון – מותר לבצע את המלאכה אפילו ע"י ישראל, מפני שאבדן ההשקעות נחשב כ"דבר האבד" גמור.

2.אם עוד לא היו השקעות כספיות בהכנת השטח (כגון: כאשר השטח עדיין לא נחרש) – מותר לבצע את הפעולה רק ע"י גוי (כדלעיל, אות ג).

3.במקרה שבו אין הכרח ברור לשתול במועד השתילה המומלץ (כגון: בתפוחי אדמה), יש לדחות את השתילה לאחר החג[6].

 



[1]וכ"כ: מחה"ש (סי' תקלט ס"ק ו); ערוה"ש (עי' טו); כף החיים (אות לו); שש"כ (פרק סז הע' קכא).

[2]וכ"כ בשש"כ במהדורה הראשונה (פרק ל סעי' ג, ח, יח והע' עא); אך חזר בו במהדורה השניה ולא הביא בה את הקולא הזאת. ועי' אנצ"ת (ח"י עמ' מ ד"ה מניעת); "קול סיני" (ניסן תשכ"ג, ס"ק יא); "חול המועד כהלכתו" (פרק ט, בנספח ובהערות).

[3]ראה מאמרנו: "גדרי המלאכה בחול המועד" ("אמונת עתיך" 30).

[4]וכ"כ ערוה"ש סעי' ו, בה"ל סעי' ו ד"ה אינו). וכך משמע בפירוש במחה"ש (שם), שהקל רק בצירוף הסברא שאין בזה טירחא גמורה (ועי' ב"י ד"ה וכן). אך בכה"ח (שם) התיר למרות שיש בזה טירחה מרובה, שיש אומרים שהיא בגדר "מלאכה גמורה".

[5]עי' מאמר הרב שלמה אבינר ("תחומין" ח"ג עמ' 81-82 פרק ו סעי' ב-ג והע' 22-24) בשם הגרא"ד אויערבך, שחילק בין הפסד של עבודה עצמית לבין הפסד של ממון, כגון: דלק ובלאי של הטרקטור. וכן נכתב בס' "חוה"מ כהלכתו" (פרק יא סעי' ד והע' יא). וצ"ע אם מותר מלכתחילה לבחור גידול כזה שסדר הפעולות ייצור בו מצב כזה בחול המועד.

[6]אין מתירים מלאכות עפ"י שיקולים ספקולטיביים אלא בגלל חששות ברורים: עי' בתשובתו של הרה"ג יהושע י. נויבירט ("אמונת עתיך" 6).

הרב עזריאל אריאל | שבט-אדר א' תש"ס גליון 33