קישוטי ערלה בסוכה

שאלה

 

מנהג ישראל לקשט את הסוכה ולנאותה, ובייחוד בפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. נשאלה השאלה האם מותר לתלות פירות רימון ערלה כנוי.

 

תשובה


א. פירות ערלה נשרפים

פירות ערלה אסורים בהנאה[1], ודינם בשריפה[2], וא"כ לכאורה אין להתיר  לתלותם לנוי סוכה שהרי צריך לשורפם. אמנם שריפת פסולי המקודשין[3] אינה דוחה שבת ויו"ט, אבל משמע שאין לדחות את השריפה, אלא מיד כשיתאפשר יישרפו, לכן גם בנידון דידן יש להשתדל לשרוף מיידית. אלא שיש לחלק, שבפסולי המוקדשין יש לימוד מפורש שמחייב אותנו לשרוף את הנותר; לעומת זאת בערלה, איסור ההנאה נלמד מריבוי בלבד, וא"כ מנין שיש להזדרז ולשרוף? גם אם ישרפם בעוד מספר ימים - לא עבר על איסור. לכך יש להוסיף שכבר כתב החת"ס[4] שאין מצווה לשרוף פירות ערלה, אלא כיון שאסור בהנאה הרי שעומד לשריפה, וכן איתא בראשונים[5] ובאחרונים רבים[6] שאין מצוה לבער אלא שלא להניח. לכן עלינו לדון האם הנאת הראייה אסורה?

 

ב. ריח מפירות ערלה

בשו"ע[7] מובא שבשמים של ערלה אסור להריח בהם, ונחלקו הפוסקים; יש אומרים[8] שרק פירות ערלה המיועדים לריח (כגון בשמים) אסור ליהנות מריחם, ויש אומרים[9] שאפילו פירות ערלה שאינם מיועדים להרחה אסור ליהנות מריחם. פוסקים אלו עסקו בשאלת ריח מפירות ערלה, אולם השאלה העומדת בפנינו היא בהנאתראיה מפרי ערלה העומד לאכילה, ואפשר להבחין ביניהם, שכן אף האוסרים בהנאת ריח - אוסרים כי נהנה מגוף האיסור, לעומת ראיה שאינה ממשות הדבר.

 

ג. הנאת מראה מהקדש

בגמ'[10] מבואר שהנהנה מקול, מראה וריח של הקדש - אינו מועל, אולם אין נהנין מהם, וכן פסק הרמב"ם[11], נמצא שיש איסור הנאה בקול ובמראה מההקדש. בגמ' נאמרו שני הסברים מדוע אסור ליהנות ממראה של הקדש: (א) חומרת קודש הקדשים; (ב) איסור הנאה מהקדש הוא דרבנן.

            בירושלמי[12] איתא שנהנים מאור שמחת בית השואבה מכיון שקול ומראה אין בהם מעילה. הראשונים[13] לומדים שלדעת הירושלמי אין איסור כלל מהנאת הקדש בקול ובמראה; לדעתם, אליבא דהבבלי יש איסור הנאה ממראה של הקדש, והמסופר שם שנשים בררו חיטים מאור שמחת בית השואבה - אין הכוונה שאכן נהנו מן האור, אלא שהאור היה חזק כ"כ שיכלו לברור חיטים מאור שמחת בית השואבה.

            העולה לנו שנחלקו הבבלי והירושלמי[14] האם יש איסור הנאה בקול ומראה מהקדש, וגם לשיטת הבבלי הרי זה משום איסור שלא ליהנות מהקדש במראה, אולם עדיין יש לעיין מה דין קול מראה וריח בשאר איסורי הנאה.

 

ד. הנאת מראה באיסורי הנאה

יש המדמים איסור קול ומראה בהקדש לשאר הדברים, ולכן גם בשאר איסורי הנאה הנאת קול ומראה אסורה מדבריהם. הפר"ח[15] כתב שיש איסור ליהנות מראיית חמץ בפסח, אולם לא הביא ראיה על כך; גם במקור חיים[16] אסר הנאת ראיה בערלה. בהררי בשד"ה[17] הביא ראיות שיש איסור הנאה בקול ומראה גם בשאר איסורי הנאה, מכך שנאסר להשתמש בחלילין של אלילים[18], וכן כתב הדרכ"מ שיש איסור לשמוע קול ניגוני אלילים. הוא הביא ראיה נוספת מהמשנה שאומרת שאין מברכים על בשמים ונר של ע"ז בהבדלה, ומשמע שיש איסור הנאה גם בע"ז. אלא שראיות אלו עדיין אינן מוכיחות לענין הנאת ראייה מערלה, שכן יתכן שהחמירו בהנאה מע"ז מפני חומרת איסורה, ואין ראיה מכאן לאיסורי הנאה רגילים[19]. בהררי בשד"ה17 וביביע אומר[20] הביאו ראיה נוספת לאסור הנאת מראה בשאר איסורי הנאה, שכן האוסר ספר על חברו אסור לחברו ללמוד בו[21], ומכאן שהנאת ראייה אסורה. ואף שהט"ז ביאר שהאיסור נובע מקלקול הספר - נמצא שהוא נהנה מהספר עצמו, אך בהלכות קטנות[22]כתב שאפילו להרהר בספר ללא שימוש ג"כ אסור, ומכאן מוכח שגם בשאר איסורי הנאה אסרו מראה.

לעומת שיטות אלו אנו לומדים שיש אחרונים אחרים הסוברים שאפשר להקל בהנאת מראה מאיסורי הנאה. בשו"ת בית יהודה[23] כתב שיש איסור הנאה בנר הקדש אבל בנר מצוה אין איסור הנאה מראייתו. המהרש"ג[24] כתב:

לא מצאתי בשום מקום שיהיה דבר האסור בהנאה אסור בהסתכלות עליו, ובדרך משל שור הנסקל נאה, או ככר של חמץ בפסח[25] נאה, לא מצאתי שיהיה אסור להסתכל עליו בפסח, אף שהוא רוצה להתלמד מזה איזה חכמה כגון לאפות ולעשות פת יפה.

וכן התורת חיים[26] התיר הנאת ראיה באסורי הנאה. החזו"א[27] כתב שהנאת ראייה שאינה נמכרת בשוק איננה הנאה, ולכן התיר לראות נתוחי מתים אפילו לדעות שיש בהם איסורי הנאה, אבל כיון שאינו נהנה אלא בראיית דבר שאינו נמכר, אין זו הנאה אסורה.

המל"מ[28] מחדש שהמושג - "קול, מראה וריח - אין בו מעילה", היינו כאשר נהנה מהקול של השיר, או כשהודלק דבר בהיתר והוא נהנה מאורו, אבל אם לוקח את עצם הדבר ומדליק או מנגן בכלי שיר - בוודאי מעל. וכן איתא ביום תרועה[29], וברדב"ז[30].

על פי דברים אלו אפשר להסביר שהנאת מראה המותרת היא כאשר הדבר קורה מעצמו ואיננו עומד לכך, אבל בדבר שכל יסודו הוא ההנאה מהראיה - אסור ליהנות ממנו, וכפי שהבאנו לעיל (אות ב) שבפירות העומדים לריח לכו"ע אסור להריח בהם. ולכן בספר שמיועד לעיון, הרי שהלומד בו נהנה מהאיסור, אבל דבר שאיננו עומד לכך אלא לצרכים אחרים יש מחלוקת האם מותר ליהנות מראייתו.

 

ה. עיקרו לנוי

בנידון דידן יש לעיין האם הרימון נחשב להיות עיקרו לראייה ואסור ליהנות ממנו או עיקרו לאכילה (למרות שהוא ערלה) ומותר ליהנות מראייתו.

            נראה שיש מקום להביא ראיה לשאלה זו מדברי הריטב"א[31] שכתב:

ומ"מ הדס של ערלה מותר להריח שאין ערלה נוהגת בו, אבל אתרוג של ערלה אסור, דהא נמי לריחא עביד, וקא מתהני מפירא.

מוכח שאתרוג עומד גם לריח, ואילו בגמ'[32] מובא שמותר להריח בשבת באתרוג של מצווה מכיון שהוקצה מאכילה ולא מהרחה, משמע שעיקר ייעודו הוא לאכילה ולא לריח?

            על כרחינו שיש לחלק בין איסור מוקצה שאנו הולכים לפי השימוש המצוי של בני אדם, שאפשר לאוכלו ואפשר ליהנות מריחו, ורובם משתמשים בו לאכילה ולא לריח, ואילו בהנאת ריח מאתרוג ערלה, אם מעמידו לצורך ריח זו הנאתו, ולכן אסור. על פי יסוד זה נראה שגם בנידון דידן אם מעמיד פרי של ערלה לנוי - זו הנאתו, ואסור ליהנות מפירות ערלה.

 

ו. חסכון בהוצאות עקיפות

עיקר תליית פירות וקישוטים בסוכה נובע מהמצווה  לנאות סוכתו[33], והשל"ה[34] כתב: "ראוי ליפות הסוכה בקרמינין וסדינין ולתלות בה פירות חשובים, וכל המרבה הרי"ז משובח". א"כ על ידי הקישוטים הללו מקיים את מצוותו באיסורי הנאה, ונשאלת השאלה האם הדבר מותר שהרי על ידי שתלה איסורי הנאה חסך לו הוצאות של קישוט הסוכה בדברים אחרים?

נראה שכבר נחלקו בשאלה זו המהר"ם שיק[35] ותלמידו המהרש"ג, כשעסקו בשאלה אם מותר להסתכל על ניתוחי מתים על מנת להתלמד.

            המהר"ם שיק הביא ראיה לשיטתו שאין להתלמד מניתוחי גויים, שהרי הגמרא[36] אומרת שהמודר הנאה זה מזה אסור בספרים של אותה העיר, ולכאורה הרי מצוות - לאו ליהנות ניתנו? אלא כיון שחוסך לו כספי קניית ספרים הרי זה אסור בהנאה - ומכאן שגם הנאה עקיפה אסורה באיסורי הנאה.

המהרש"ג, לעומת זאת, כתב שמתוך שהתירו לטבול במעיין של חברו טבילת מצוה (שלא בימות החמה) כמבואר בגמרא[37], א"כ מוכח שלמרות שחוסך לו את הכסף של ההליכה למקוה, אין זה נחשב כהנאה האסורה, וכן כתב לענין שופר, למרות שחוסך לו כסף לשכור שופר אין זה הנאה אסורה, ומכאן שהנאה הגורמת לאדם חסכון כסף במקום אחר לא נחשבת להיות הנאה אסורה. הוא דוחה את הראיה מהנאת הספרים, מכיון שאת הספרים, הוא מקבל קודם הלימוד - הרי זה נחשב להיות הנאה מעצם הספר וזו קודמת להנאת המצוה של לימוד בספר, ולכן אסרו.

            עצם דברי המהרש"ג אינם מוכחים שכן לא נאמר שבלא השופר של המודר הנאה היה שוכר שופר, ושמא היה מקבל שופר אחר בחינם?! וכן לענין המעיין, מנ"ל שאיירי שאם לא יטבול במעיין יצטרך המודר הנאה לשלם? שמא יטבול במקום אחר בלא תשלום! ואה"נ אפשר לומר שאם חוסך כסף - אסור.

            אמנם מדברי  הריטב"א[38] נראה כדברי המהרש"ג, שהקשה שבכל עשיית מצוה יש לו שכר בעוה"ב ובעוה"ז, וא"כ יש הנאה עקיפה מכך? ותירץ שלא נחשב נהנה מאיסור הנאה אלא כשנהנה בגופו של האיסור, אבל כל שאין ההנאה מגופו של האיסור, אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר - אין זה הנאה מהאיסור. ולפי זה נראה שכל הנאה עקיפה הרי זה מותר, וכאן הרי מניעת ההוצאה היא הנאה עקיפה. ואפשר לדחות ולהבחין בין שכר מעוה"ז ועוה"ב הנחשב הנאה עקיפה לבין ריווח ממוני הנחשב הנאה ישירה.

            הפמ"ג[39] כתב שכל איסורי הנאה אם מרויח מכך שחוסך לו הוצאה אחרת הרי זה אסור בהנאה. וכתב שבנר חנוכה שיש לו שמן היתר ושמן ערלה, אסור לו ליקח שמן ערלה שהרי נהנה מכך שחוסך שמן כשר. משמע דס"ל שהנאה עקיפה היא הנאה אסורה[40].

            ובנד"ד אפשר לומר שאין בתליית פירות הערלה חסכון ממשי, שהרי אינו חייב למלא סוכתו קישוטים, ואפילו במעט ג"כ עיטר את סוכתו בפירות נאים. ולכן לא נראה שיש כאן דיון מצד חסכון הוצאות אחרות לקישוט הסוכה.

 

ז. מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוות דרבנן ובהנאת ראיה

נחלקו הראשונים, האם הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמר גם במצוות דרבנן[41] או שבמצוות דרבנן נאמר ליהנות ניתנו[42]; וכתב שער המלך[43]שגם לדעות שמצוות דרבנן ליהנות ניתנו היינו רק במצוות שיש לגוף האדם הנאה מהם, אבל מצוות שאין גוף האדם נהנה (כגון; לולב ביום השני), לכו"ע גם מצוות דרבנן לאו ליהנות ניתנו[44].

            בנד"ד שמדובר בראיית הפירות נראה שלכו"ע[45] מצוות לאו ליהנות ניתנו כיון שאין זו הנאה גופנית, וממילא יהיה מותר לתלות את פירות הערלה.

            אך נראה שיש לאסור לתלות פירות ערלה לנוי על פי דברי הט"ז[46]שכתב שאסור להשאיל ספר לחברו מודר הנאה, כי מלבד מצוות תלמוד תורה יש לאדם שמחה בלימודו. ומכאן שבדבר מצווה ויש בו גם שמחת מצווה, הדבר אסור למודר הנאה.

            דברי הט"ז מבוארים על פי הראשונים הסוברים שכאשר יש הנאה נלווית לעצם המצווה, לא שייכת הסברא "מצות לאו ליהנות ניתנו". הם הביא ראיה מהגמ'38 שטבילה במעיין של המודר הנאה מותרת רק בימות הגשמים, אבל בימות הקיץ הוא נהנה מהמעיין ולכן אסור[47]. לפי זה, אומר הט"ז, שגם בתלמוד תורה יש שמחה מלבד המצוה, ולכן אסור להשאיל ספרים; לעומת זאת, מותר לתקוע בשופר המודר הנאה.

לפיכך נראה שגם במצוות "זה אלי ואנוהו" הרי היסוד הוא נוי מצוה, אולם יש בכך גם הנאה; נמצא שמלבד המצוה יש גם הנאת נוי הסוכה, ולדעת הט"ז ודעימיה - יש לאסור.

 

ח. סיכום

אסור לתלות פירות ערלה לנוי סוכה, מכיון שהפירות מיועדים לנוי וגם כוונתו לכך, נמצא שהוא נהנה מפירות ערלה. אולם מי שנמצא בסוכה שתלו בה פירות ערלה לשם נוי הסוכה - יכול ליהנות מהם ולהסתכל עליהם. כמו כן מי שנמצא בפרדס ורואה פירות ערלה - שאינם עומדים לנוי, יכול ליהנות מהם.



[1] רמב"ם (הל' מעשר שני פ"י ה"כ, מאכלות אסורות פ"י ה"ט, שם פט"ז הכ"ז).

[2] רמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פי"ט ה"י).

[3] רמב"ם (שם פי"ט ה"ה).

[4] יו"ד סי' רפו,  או"ח סי' קפ.

[5] ריטב"א (סוכה לה ע"א).

[6] בנין ציון (סי' קא-קג), מהר"ם שיק (או"ח סי' רח), ועי' באריכות בנטע הלולים (ס"ק נה).

[7] יו"ד סי' קח סעי' ו, ז.

[8] רשב"א (שו"ת ח"ג סי' רלד), א"ח (הל' יין נסך סי' לא), ר"ת בדברי תוס' (ע"ז יב ע"א ד"ה אלא), מרדכי (פסחים פ"ב סי' תקמז). וכן הכריעו להלכה במנח"י (כלל לו ס"ק לט), חכמ"א (כלל סב סעי' י).

[9] ש"ך (סי' קח ס"ק כז), גר"א (שם ס"ק לז), על פי תוס' (ע"ז יב ע"א ד"ה אלא), רא"ש (פסחים פ"ב סי' ב). וכן איתא ברדב"ז (ח"א סי' רצז, מד, אלף מו), ועי' שע"ת (או"ח סי' ריז).

[10] פסחים (כו ע"א). פסקי התוס' (מידות סי' יט), כתב שאסור ליהנות מנוי ביהמ"ק, ועל כרחינו הביאור הוא לתוך ביהמ"ק, כמבואר בגמ' פסחים כו ע"א שדנה על הנאה מראיית היכל. ומאידך על ראיית ביהמ"ק מבחוץ מסופר (ב"ב ד ע"א) שהיה יפה במיוחד.

[11] הל' מעילה (פ"ה הט"ז).

[12] סוכה (פ"ה ה"ג).

[13] תוס' (פסחים כו ע"א ד"ה מעילה, שבת כא ע"א ד"ה שמחת), ריטב"א (סוכה נג ע"א), ועיין מהר"ם חלאווה (פסחים כו ע"א) שהסביר שאין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי.

[14] עיין שער המלך (הל' יו"ט פ"ה הט"ז).

[15] או"ח (סי' תסז ד"ה השבתי). ועיין מה שהשיג בשו"מ (מהדורא א ח"ב סי' לח, ד"ה והנה במ"ש).

[16] סי' רכה.

[17] או"ח (ח"א סי' קפג).

[18] ב"י (יו"ד ססי' קמב). 

[19] בענין איסור חומרת ע"ז עי' תוס' ע"ז (יב ע"ב ד"ה אלא) ותוס' אנ"ש (ברכות פ"ח מ"ו).

[20] ח"ו או"ח סי' לד אות ג, ה.

[21] שו"ע יו"ד סי' רכא סעי' יא.

[22] סי' ו.

[23] או"ח (סי' כא ד"ה אגב).

[24] ח"ב סי' רי.

[25] עיין שו"מ (מהדורא א ח"ב סי' לח).

[26] סי' רכה ס"ק ו ד"ה מה.

[27] יו"ד (רח ס"ק ז)

[28] הל' כלי המקדש (פ"ה ה"ו).

[29] ר"ה (כח ע"א).

[30] ח"א (סי' רצז). 

[31] ע"ז (יב ע"ב ד"ה גמרא).

[32] סוכה (לז ע"ב).

[33] שו"ת מהרי"ו (סי' קצא), מנהגי מהרי"ל (הל' סוכה), עיין מ"ב  (סי' תרל"ח ס"ק יא), בכורי יעקב (ס"ק ט).

[34] מסכת סוכה עמוד השלום (דף יג ע"ג).

[35] יו"ד סי' שד"מ.

[36] נדרים (מח ע"א).

[37] ר"ה (כח ע"א).

[38] ר"ה (כח ע"א ד"ה ואם תקע יצא), סוכה (לא ע"ב ד"ה והאמר).

[39] פתיחה כוללת ח"ט אות כט.

[40] עיין עוד יד אברהם (ססי' פז לענין נר חנוכה), שד"ח (מערכת המ"ם כלל צו); ועי' במאמר הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל (התורה והארץ ג' עמ' 148-150).

[41] רז"ה (ר"ה פ"ג דף ז ע"א מדפי הרי"ף).

[42] רז"ה (ר"ה פ"ג דף ז ע"א מדפי הרי"ף).

[43] הל' לולב (פ"ח ה"א ד"ה ומ"ש ה"ה).

[44] עיין שד"ח (מערכת מ' דברי חכמים סי' נ, עמ' 360). 

[45] עיין בדברי הר"ן שלמד בדעת הרז"ה שבכל מצוות דרבנן להנאה ניתנו.

[46] יו"ד (רכא ס"ק מג).

[47] עיין שד"ח (מערכת המ"ם אות צה), האם מצוות לאו ליהנות ניתנו הוא דין לכתחילה או רק בדיעבד.

 

 

הרב יהודה הלוי עמיחי | אלול תשע"ב