תרומות ומעשרות מפירות שגדלים בגינון הציבורי

שאלה

ישנם עצי פרי הגדלים בשטחי הגינון הציבורי ביישוב. מזכירות היישוב מרשה לתושבים לקטוף מן הפירות שעל העצים. האם צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות אלו? 

תשובה

חובת ההפרשה של תרומות ומעשרות חלה רק על פירות שיש להם בעלים, כלשון הרמב"ם[1]: 'כל אוכל אדם הנשמר... חייב במעשר'. וכן כדרשת חז"ל על הפסוק[2] 'ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו' – 'מה דגן תירוש ויצהר... יש לו בעלים, שנאמר דגנך, אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה...'[3].

ישנם פירות הפקר, שאפשר לומר בעליל שהם פטורים מתרומות ומעשרות:

פירות שהיו הפקר מתחילתם - פירות המוגדרים פירות הפקר מתחילת גידולם, ומעולם לא היו להם בעלים. כלשון הרמב"ם[4]: 'ההפקר - כל המחזיק בו זכה, וכן המדברות והנהרות והנחלים כל שבהן הפקר, וכל הקודם בהן זכה'.

פירות שהפקירום הבעלים - יש פירות שהיו להם בעלים, אך ידוע לנו שהם הפקירו אותם במפורש. כלשון הרמב"ם[5]: 'ומה הוא הפקר? הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל בין במטלטלין בין בקרקעות...'.

פירות שניכר בעליל שאין לבעלים עניין בהם – כגון פירות הגדלים בשטחים מיושבים במרכזי הערים, שברור בעליל שאין בעליהם חפצים לקחת את הפירות הגדלים שם; וברור לכולם שכל אדם רשאי לקחת מהפירות לאכילה. כדברי התוספתא[6], שפסקה הרמב"ם בהלכותיו [7]:

המשמר שדהו מפני ענביו ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה... בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן אסורין משום גזל ולפיכך חייבין במעשר ובתרומה, אין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר.

נתינת רשות לאנשים מסוימים בלבד – מוגדרת מתנה ואינה מוגדרת הפקר. לפיכך, ביישובים קטנים, אף כאשר יש רשות לקטוף מן הפירות, ייתכן שהיא מוגבלת רק לאנשים מסוימים – ולכן דינה כהפקר חלקי, שאינו נחשב הפקר[8]. הפירות הגדלים בשטחים ציבוריים ביישובים קטנים, פטורים מתרומות ומעשרות רק אם ידוע שהבעלים מפקירים אותם לכל, באופן מוחלט. במקרים מסופקים אלו, עדיף להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה[9].      



[1].הל' תרומות פ"ב ה"א.

[2].דברים יח, ד.

[3].וע"ע רמב"ם, הל' תרומות פ"ב הי"א, דרשה נוספת.

[4].רמב"ם, הל' זכיה ומתנה פ"א.

[5].רמב"ם, הל' נדרים פ"ב הל' יד.

[6].תוספתא, מעשרות פ"ג הי"ג; גמ' פסחים ו' ע"א.

[7].רמב"ם, הל' מעשר פ"א הי"ב.

[8].על פי ירושלמי, פאה פ"ו; שו"ת נודע ביהודה קמא, אהע"ז סי' נט.

[9].משפטי ארץ, פ"ה סעי' ב .

הרב אהוד אחיטוב | תמוז תשע"ג