העתקה תקופתית של עץ בונסאי

שאלה

עץ בונסאי[1] גדל ומתפתח עם השנים בעציץ קְטן נפח האוחז את מעט מצעו ושורשיו. אלו נדחסים במהלך הזמן במצע, חלקם נרקבים, ופוחתת כמות שורשי ההזנה החיוניים להמשך קיומו של העץ. בה בעת גם הניקוז הופך יעיל פחות, עד כדי חסימת הנגירה. אחת הפעולות התקופתיות הנדרשות לשמירת חיוניותו של עץ בונסאי היא 'העתקת עציץ' (Repotting) – החלפת המצע הישן, ניקוי ושטיפה של העציץ, גיזום חלק מהשורשים הישנים ושתילה מחודשת. תהליך העתקה שכזה נדרש אחת לשנים מספר (בד"כ שנתיים-שלוש), כדי לסייע לצמיחה מחודשת של השורשים ולהגדלת כמות יונקות השורש הגורמות לריענון ולהתחדשות העץ. ישנם עצי בונסאי המניבים פרי כלימון ורימון ותפוח, ונשאלת השאלה: הואיל ובתהליך הטיפול בעצים אלו יש להוציאם מהעציץ אחת לשנתיים, לשטוף את האדמה, לגזום את השורשים ולהוסיף שכבת מצע חדשה, האם יהיו אסורים לעולם מדין ערלה?

 

[1].     בונסאי (בתרגום מיפנית: 'גננות על מגש') היא אמנות גידול עצים וצמחים ננסיים על ידי גיזום קפדני בשורשיו ובענפיו של הצמח (מתוך ויקיפדיה).

תשובה

עצי הבונסאי גדלים בדרך כלל על גבי מגשים, בעציץ שאינו נקוב. חלקו הפוסקים אם דיני ערלה חלים בעציץ שאינו נקוב. הרמב"ם[1] פסק 'הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אף על פי שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות'. ובירושלמי[2] מבואר שהטעם הוא כי 'השורשין מפעפעין'. לפי זה, כשהשורשים אינם יונקים ואינם חודרים – פטור. ה'חזון איש'[3] הכריע שחייב מדרבנן. הגרש"ז אוירבך[4] והגר"ש ישראלי[5] כתבו שפטור מן הערלה. למעשה אנו נוקטים שיש לאסור מדרבנן.[6]

מ"מ ניתן לדון בדינם של עצי הבונסאי המניבים פרי בשני מישורים: כעץ מאכל וכעץ שלא עומד למאכל. ניתן להתייחס לעצים הללו כאל עצי פרי לכל דבר, ואזי אם בתהליך הטיפול בעץ גם בזמן השטיפה וגם כאשר גוזמים את השורשים עדיין נשאר גוש אדמה ומערכת שורשים שיכול העץ לחיות מהם, אף בלא תוספת שכבת מצע חדשה, הרי שלא נפגע חישוב שנות ערלה, ולאחר שלוש שנים יהיה מותר לאכול מהפירות שהעצים הללו מניבים.

אם גוש האדמה שנותר אינו מספיק לכדי חיותו של העץ וזקוק הוא לתוספת שכבת מצע חדשה כדי להתקיים, הרי יש כאן כל פעם בגמר הטיפול נטיעה חדשה, והפירות הגדלים יהיו אסורים לעולם מדין ערלה, כפי שנפסק ב'שלחן ערוך':[7]

אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר, ומהעפר שסביב שרשיו עמו, והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה. ואם לאו, חייב.

אך נראה יותר לומר שעצים אלו, אפילו שמניבים פרי, אינם אסורים כלל בדין ערלה, וזאת מהטעם שעצים אלו לא ניטעו לצורך אכילה אלא לנוי ולהנאה ממראה וצורת עץ (שנראה כעץ עתיק אך קטן), ואף ניכר בצורת הגידול שלהם שדעת המגדל אינה לצורך מאכל אלא רק לנוי (שהרי מגדלים אותם על מגשים קטנים ומניחים אותם בתוך הבתים ואינם מתפתחים). וכבר נפסק ב'שלחן ערוך':[8]

הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה, אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבניין, פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור...

לאור זאת נראה שהואיל וניכר שהעץ אינו ניטע לצורך מאכל, יהיה מותר לאכול מפירותיו אפילו בשלוש השנים הראשונות, שאין העץ ופירותיו כלל בגדרי איסור ערלה.

 

[1].     רמב"ם, הל' מע"ש פ"י ה"ח.

[2].     ערלה פ"א ה"ב.

[3].     חזו"א, דיני ערלה סי' לב.

[4].     מנחת שלמה, ח"א סי' ע (עמ' ת ואילך).

[5].     התורה והארץ א, עמ' 133–147.

[6].     הלכות הארץ הלכות ערלה פ"ו סעי' ג, עיין שם הערה 114.

[7].     שו"ע, יו"ד סי' רצד סעי' יט.

[8].     שו"ע, יו"ד סי' רצד סעי' כג.

הרב אברהם סוחובולסקי |