?לימון- הולכים בתר חניטה או בתר לקיטה לגבי תרומות מעשרות ושביעית

שאלה

שלום רב,ברצוני לדעת בנוגע ללימון

1- אם הולכים בתר חניטה או בתר לקיטה לגבי תרומות מעשרות ושביעית ?

2-אם אכן הולכים בתר חניטה, ברצוני לדעת מה בדיוק החניטה ? ציצת הפרח ? נפילת עלי-כותרות ?

בכבוד רב, ראובן

תשובה

שלום,

 

יש מחלוקת אם פירות הדר הרי הם כאתרוג או כשאר עצים.

לכן לעניין הפרשת תרו"מ אנו חוששים לשתי בדעות ולכן אנו אומרים בנוסח ההפרשה גם הפרשת מעשר שני ואם הפרי שייך לשנת מעשר עני הרי מה שהפרשתי הרי הוא מעשר עני.

אך לעניין קדושת שביעית אין אנו מחמירים ונוקטים כדעה שהרי הוא כאילן שהולכים אחר חנטה וכל שחונט מר"ה הרי הוא בקדושת שביעית וכל שחנט קודם לכן אף שנלקט בשביעית שייך לשנה שישית.

שלב הקובע באילנות נהגו כדעת התוס' שהוא החנטה דהינו שנפלו עלי הכותרת ומתחיל להיווצר פרי.

 

מצורף קובץ מתוך חוברת הלכות הארץ הפרשת תרומות ומעשרות.

וכן בהמשכו פרק מתוך ספר קטיף שביעית לעניין דיני שביעית.

 

בברכה,

אברהם סוחובולסקי

מכון התורה והארץ

 

א. שנת המעשר

א. התרומות והמעשרות, כמו חלק גדול מן המצוות התלויות בארץ, מסודרות במחזור של שבע שנים שמתחיל בשנת השמיטה ומסתיים בשנת השמיטה.

ב. בשנים א-ו חייבים בתרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר.[1] בשנת השמיטה פטורים לגמרי מהפרשת תרומות ומעשרות, שכן הפירות הם הפקר.[2]

ג. בשנים אבד"ה חייבים במעשר שני ובשנים ג"ו חייבים במעשר עני.[3]

ד. המשמעות ההלכתית של שנת המעשר היא כפולה:

1. אסור להפריש מפירות של שנה אחת על פירות של שנה אחרת.[4] לכן למשל, כשמפרישים מפירות ממקום מסוים על פירות ממקום אחר (מאותו מין), יש לדעת אם כל הפירות משתייכים לאותה שנת מעשר.

2. כאמור, יש הבדל בהפרשה בין השנים אבד"ה ל- ג"ו; לכן יש לדעת לאיזו שנה משתייכים הפירות כדי לדעת אם יש להפריש מעשר שני או מעשר עני.

ה. לגבי הקביעה של שנת המעשר, יש להבחין בין שלושה סוגי צמחים: 1. ירקות 2. פירות האילן 3. תבואה וקטניות.

1. ירקות הם כל הצמחים החד-שנתיים, שהפרי או העלים שלהם נאכלים. שלב הגידול הקובע את 'שנת המעשר' שלהם הוא הלקיטה.[5]

2. פירות האילן הם פירות שגדלים על צמחים רב-שנתיים.[6] השלב הקובע את 'שנת המעשר' שלהם הוא החנטה.[7]

3. התבואה היא חמשת מיני דגן: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון.[8] הקטניות הם זרעים הנאכלים.[9] השלב הקובע את 'שנת המעשר' שלהם הוא 'עונת המעשרות' (ראה להלן פרק יא סעי' א).[10]

ו. שנת המעשר של סוגי הצמחים הנ"ל נקבעת על פי שני גורמים: 1. שלב הגידול הקובע, כדלעיל. 2. התאריך הקובע לפי סוג הצמח, כדלהלן.

ז. השלב הקובע את שנת המעשר של הירקות הוא הלקיטה, והתאריך הקובע הוא א' בתשרי.[11] לכן ירק שנלקט לפני א' בתשרי משתייך ל'שנת המעשר' הקודמת, ואם נלקט לאחר א' בתשרי הוא משתייך לשנה שלאחריו.

ח. השלב הקובע את שנת המעשר של פירות האילן הוא החנטה, והתאריך שבו מתחילה השנה לעניין זה הוא ט"ו בשבט. לכן פרי שחנט לפני ט"ו בשבט, משתייך לשנה הקודמת, ואם חנט לאחר ט"ו בשבט – הוא משתייך לשנה שלאחריו.

ט. הראשונים נחלקו מהי ה'חנטה'. לדעת בעלי התוספות החנטה היא תחילת היווצרות הפרי, לאחר נבילת עלי הכותרת של הפרח.[12] לדעת הרמב"ם החנטה היא סוף הגידול והיא מקבילה ל'עונת המעשרות', לאמור תחילת שלב ההבשלה.[13] אף שמחלוקת זו לא הוכרעה,[14] ומכלל ספק לא יצאנו, המנהג המקובל הוא כדעת בעלי התוספות כדלעיל. לכן פרי שתחילת הגידול שלו היא לפני ט"ו בשבט משתייך לשנה הקודמת, ופרי שתחילת גידולו לאחר ט"ו בשבט, משתייך לשנה שלאחריו. 

י. יש כמה מיני עצים שזמן החנטה שלהם הוא בתקופה הקרובה לט"ו בשבט, כגון, שקד, אפרסק, שסק, אתרוג. כיוון ש'שנת המעשר' נקבעת לכל פרי בנפרד, פעמים שאי אפשר לקבוע את 'שנת המעשר' לכל המטע כאחד. לכן אם יש אפשרות לסמן את 'שנת המעשר' של כל פרי בנפרד, יש לעשות כן. אם אין אפשרות כזו, יקבע את 'שנת המעשר' של הפירות על פי רוב הפירות, ויאמר בנוסח ההפרשה: 'תשע מאיות.... הרי הן מעשר שני', ויוסיף: 'ואם הפירות הם משנת מעשר עני, כל מה שקראתי בשם מעשר שני יהיה מעשר עני...'. לאחר מכן יחלל את המעשר השני (ללא ברכה).[15]

יא. האתרוג הוא יוצא מן הכלל, ואף שנחשב אילן, שלב הגידול הקובע בו הוא לקיטה, כירק, אך התאריך הקובע הוא ט"ו בשבט, כאילן.[16] לגבי שאר פירות ההדר יש מחלוקת הפוסקים אם דינם כשאר עצי פרי (חנטה וט"ו בשבט) או שדינם כאתרוג (לקיטה וט"ו בשבט).[17] ולמעשה, פירות הדר שחנטו בשנה אחת ונלקטו בשנה אחרת, יש להפריש מהם גם מעשר שני וגם מעשר עני,  ובנוסח ההפרשה יאמר: 'תשע מאיות.... הרי הן מעשר שני', ויוסיף: 'ואם הפירות הם משנת מעשר עני, כל מה שקראתי בשם מעשר שני יהיה מעשר עני...'. לאחר מכן יחלל את המעשר השני (ללא ברכה).

יב. לגבי תבואה, השלב הקובע הוא 'עונת המעשרות'. זהו השלב שמתחיל בו תהליך ההבשלה של התבואה. התאריך שקובע את שנת המעשר של התבואה הוא א' בתשרי, לכן תבואה שהגיעה ל'עונת המעשרות' לפני א' בתשרי – משתייכת לשנה הקודמת, ותבואה שהגיעה ל'עונת המעשרות' לאחר א' בתשרי, משתייכת לשנה שלאחריו. דין קטניות כדין תבואה.[18]

 

 

מתוך ספר קטיף שביעית פרק ו (הלכות שביעית)

שלב הגידול הקובע בפירות האילן

ה. שלב הגידול הקובע במינים השונים של פירות האילן תלוי בספק הלכתי, אם הולכים בהם אחר נשירת הפרח ותחילת היווצרות הפרי או אחר הבאת "שליש" (ויש ספק אם הוא הגעת הפרי לשליש מגדלם הסופי או שעבר שליש מתהליך ההבשלה)[i]. השלכה מעשית לספק זה, יש בפירות המבשילים בחורף, כגון: אבוקדו, אנונה, קיוי, פיג'ויה, וכדו'. בלוחות שבסוף הספר קבענו את קדושת השביעית בפירות אלו עפ"י החנטה (תחילת הגידול).

ו. באתרוג9 הולכים לחומרא אחר הלקיטה ואחר תחילת הגידול10 . ואף אם רק אחד משני שלבים אלו היה בשמיטה - יש לנהוג בו קדושת שביעית ולהפריש תרו"מ11 .

 ז. בשאר ההדרים, המנהג המקובל הוא ללכת אחר תחילת הגידול. לכן חלים דיני שביעית רק על פירות ההדר הנקטפים בשנה השמינית12.

 

 

 



[1] רמב"ם, הל' מתנות עניים פ"ו ה"ב-ה"ו.

[2] שם, ה"ה.

[3] שם, ה"ד.

[4] רמב"ם, הל' תרומות פ"ה הי"א.

[5] ר"ה יג ע"ב; רמב"ם, הל' תרומות פ"ה הי"א; שם, הל' מע"ש, פ"א ה"ד.

[6] עי' לעיל הל' ערלה, עמ'...חסר

[7] ר"ה יג ע"ב; שם, טו ע"ב.

[8] עי' לעיל הערה 3.

[9] רמב"ם, הל' כלאים פ"א ה"ח.

[10] רמב"ם, הל' מע"ש פ"א ה"ב.

[11] רמב"ם, הל' מע"ש פ"א ה"ב.

[12] תוס', ר"ה יב ע"ב, ד"ה התבואה. עד איזה גודל של פרי עדיין נחשב שהפרי חונט? בלימון למשל, פרי בגודל של 'כזית' נכלל במושג חנטה. בפירות אחרים יש לחשב את הגודל בצורה יחסית לגודל האתרוג; עי' תוס', ר"ה יד ע"ב ד"ה ושביעית; 'באהלה של תורה' ח"ד, עמ' 298.

[13] רמב"ם, הל' מע"ש פ"א ה"ב; רמב"ם, הל' מעשר פ"ב ה"ה; 'התורה והארץ ד' עמ' 159-152.

[14] עי' חזו"א, שביעית סי' ז ס"ק טז, ד"ה פירות האילן; שם, ד"ה פירות האילן; שם, ס"ק יב; שם, סי' כא ס"ק טז, ד"ה ולענין הלכה.

[15] רמב"ם, הל' מע"ש פ"א הי"א;  'התורה והארץ ב', עמ' 340-319.

[16] אך התאריך הקובע הוא ט"ו בשבט כשאר אילנות; עי' רמב"ם, הל' מע"ש פ"א ה"ה.

[17] 'משפט כהן' סי' נא; חזו"א, שביעית סי' ז ס"ק טז, ד"ה תפו"ז.

[18] רמב"ם, הל' מע"ש פ"א ה"ב;  'התורה והארץ ג', עמ' 118-107.

9 רמב"ם (שמו"י פ"ד הי"ב, מע"ש פ"א ה"ה); בצאת השנה (עמ' מד ד"ה אתרוגים). לדעת הכס"מ (שמו"י שם) דעת הרמב"ם היא מספק. ולדעת הרדב"ז (שם) דברי הרמב"ם הם מן הדין. ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ה) שם מובאת דעת רוב הראשונים, שהולכים לענין שביעית רק אחר החנטה.

 לענין קדושת שביעית באתרוג, ראה לעיל פרק ה.

10  עי' "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ד). עונת המעשרות באתרוג היא בשלב מוקדם, שהוא: "כזית" (ר"ה טו ע"ב), "כפול" (רמב"ם פ"ד הי"ב) או "משיעגילו" (רמב"ם מעשר פ"ב ה"ה). וכן בחזו"א (סי' ז ס"ק יב, סי' כא ס"ק טז, תשובות וכתבים זרעים סי' מ בסופו).

11 אתרוג הנקטף בשמינית - חייב בתרו"מ רק לדעת הרמב"ם. לכן יש להפריש ממנו ללא ברכה: בצאת השנה (עמ' נז סעי' ו).

 לעומת זאת, אתרוג שחנט בששית ונלקט בשביעית - חייב בתרו"מ לדעת רוב הפוסקים, ובדעת הרמב"ם יש אומרים שחייב בתרו"מ מגזירה ולא מספק. לכן, כתב הגרח"ז גרוסברג (תורת השמיטה סי' יז הע' קפג, "שבילין" יד-טו עמ' פד) שיש לברך על ההפרשה. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קל אות ב) כתב שאין לברך על ההפרשה מפני שקדו"ש מפקיעה לכו"ע את חובת המעשר מעיקר הדין. וכך הורה הגר"מ אליהו שליט"א.

ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ו, ז) לענין חובת הפקר ותרו"מ באתרוג.

12  חזו"א (סי' כא ס"ק טז); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' עב בסופו); הרב קוק זצ"ל (מובא בספר השמיטה עמ' יא והע' 5); בצאת השנה (עמ' לח סעי' ג, עמ' מב ד"ה פרדסים, עמ' ס ד"ה יבול). ועי' הערת הגרצ"פ פראנק (כרם ציון תרומות פרק טז, גאון צבי ס"ק ב); "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ט).

נוקטים להקל לענין שמיטה מפני שבאתרוג עצמו דעת רוב הראשונים היא ללכת אחר החנטה, ואף דעת הרמב"ם (לא ברורה, אם היא מספק או שהיא מגזירה.

 נראה שיש להקל גם לדעה שהבאנו לעיל (הע' 8), הסוברת שעונת המעשרות היא בשלב מאוחר, מפני שבאתרוג והדרים עונת המעשרות היא בשלב מוקדם לכו"ע. לענין זה ראה לעיל (הע' 10).

 לדעת הגר"מ אליהו שליט"א יש להחמיר בכל ההדרים כאתרוגים, וללכת בהם הן אחר החנטה והן אחר הלקיטה.

 לענין לימון: הרש"ס (פ"ט ה"ד אד"ה חזור וזכי בה) כתב שדינו כאתרוג. וכך הורה הגר"מ אליהו שליט"א. ולדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות כב) דינו כשאר הפירות. ובשמיטה כהלכתה (פרק ב סעי' ה) העיר שלימונים מזן "יוריקה", הנקטפים בחודש אדר, מביאים שליש לאחר ראש השנה.



[i]    דעת הרמב"ם (פ"ד ה"ט והי"ג) היא שהולכים אחר עונת המעשרות, וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קכה). ולדעת התוס' (ר"ה יב ע"ב ד"ה התבואה) הולכים אחר נשירת הפרח ותחילת היווצרות הפרי, מה שמוגדר כיום בלשון המקצועית: "חנטה". החזו"א (סי' ז ס"ק יב ד"ה ולענין הלכה) כתב להלכה כדעת הרמב"ם, אך במקום אחר (סי' כא ס"ק טז) כתב לסמוך על דעת התוס' בצירוף שיקולים נוספים.

     בענין הגדרת עונת המעשרות ו"שליש", לדעת הרב קוק זצ"ל ("הסכמות הראי"ה" סי' ו ד"ה מה) "שליש" זה הוא שליש המשקל. ולדעת החזו"א (סי' יט ס"ק כג, ועי' סי' כא ס"ק טז וצ"ע) הוא שליש ההבשלה. וכך הורה הגר"ש ישראלי. וכ"כ הגרש"ז אויערבך (כרם ציון תרומות פרק ד, גידולי ציון ס"ק א). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ט אות א ואות ב).

     הגר"מ אליהו שליט"א הורה שאותם מינים הראויים לאכילה כשהם קטנים – עונת המעשרות שלהם היא החל מהרגע שהם ראויים לאכילה, וכדלקמן (הע' 13), ובאותם מינים שגם בזמן שמגיעים לשליש הגידול אינם ראויים למאכל אפילו בדוחק – אין הולכים אחר שליש הגידול אלא אחר הזמן שראויים לאכילה. וכך הורה הגר"ש ישראלי, ש"עונת המעשרות" היא ברגע שהפרי ראוי לאכילה. ולכך נוטה דעת הגרש"ז אויערבך (כרם ציון שם).

     בשנים האחרונות התחילו לגדל בארץ מינים רבים המבשילים במהלך החורף. אם ננקוט כמפרשים שעונת המעשרות היא שלב מאוחר הסמוך להבשלה – יש קדו"ש באפרסמון וקיוי, המבשילים בחורף של השמיטה.

      פירות אפילים אלו מגיעים לשליש הגודל לאחר ראש השנה. ואף שברבים מספרי הלכה למעשה נכתב ששלב הגידול הקובע בפירות הוא "חנטה", עי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קל אות א) שכתב שהדבר לא נכתב בדוקא. לענין הדרים ראה לקמן (הע' 13).

     לגבי זיתים עי' ר"ה (יב ע"ב, יג ע"ב); רמב"ם (מעשר פ"ב ה"ה). הגדרת "שליש" בזיתים, עי' "שבת הארץ" (פ"ה הט"ז אות ג).

     למעשה, הורו לנו הגרש"ז אויערבך, הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו, שליט"א, לחשוש לכל הדעות, מספק. 

הרב אברהם סוחובולסקי | אב תשע"ד