בדיקת בתולים של רבן גמליאל לאור הידע הרפואי

השאלה:

מהו הבסיס המדעי לבדיקה הניסיונית של רבן גמליאל עם השפחות וחביות היין, המתוארת בגמרא (כתובות י ע"ב)?

התשובה

הרב ד"ר מרדכי הלפרין | גליון 109 (תשרי תשע"ו) עמ' 7-14

 

כך נאמר בגמרא (כתובות שם):

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ב"ר, אמר ליה: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה ליה: רבי, עדיין בתולה אני. אמר להן: הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה, הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף, אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף, אמר לו: לך זכה במקחך.

להבנת הבסיס המדעי של בדיקת רבן גמליאל, יש להקדים שלוש עובדות:

א. המושג 'ריחו נודף' מופיע במקום נוסף בש"ס – לגבי מי שאכל שום (ברכות נא; שבת לא). גם בנידון דידן, וגם לגבי אכילת שום, מדובר בריח הנודף מאוויר הנשיפה שבנשימת האדם. בנידון דידן מדובר על אלכוהול הנספג ומגיע למחזור הדם, ומופרש בכמויות זעירות בתור ריח אלכוהול באוויר הנשיפה. בעוד שלגבי השום מדובר על ריח האליצין

[allicin (thio-2-propene-1-sulfinic acid S-allylester)] , חומר פעיל הנוצר בעת לעיסת שום חי. האליצין נספג בדם, שוהה בו מספר רב של שעות (זמן מחצית חיים ארוך יחסית), וכל השעות הללו הוא גם מופרש מהריאות עם אוויר הנשיפה. זהו הריח הנודף מהפה, ולכן רחיצת שיניים אינה מעבירה את הריח.

ב. יש הבדל מהותי בין סוגי הרקמות השונים המכסים את גוף האדם. ההבדל הנוגע לענייננו הוא ההבדל בין עור לבין ריריות, כמו ריריות הפה וריריות הנרתיק. הריריות הן רקמות שדרכן ניתן להחדיר חומרים רבים למחזור הדם, כדוגמת הריריות תחת הלשון, המחדירות את הניטרטים הניתנים לחולי לב; ריריות הנרתיק (ואגינה), הסופגות ומחדירות למחזור הדם של האישה תרופות שונות בצורת נרות או טבעות מפרישות הורמונים (כגון 'נובה-רינג'). ריריות הפה ידועות גם בכושרן לספוג נוזלים בקצב אטי למחזור הדם, כך אפשר להציל חיים במקרי התייבשות, כשהמיובש מקיא מה ששותה ואין אפשרות להחדיר נוזלים לווריד. זאת ועוד, כושר הספיגה של אלכוהול דרך ריריות הוא גדול הרבה יותר מכושר הספיגה הזניח של העור.

ג. ההבדל הפיזיולוגי העיקרי בין בתולה לבעולה איננו בקרום הבתולים, כפי שרבים חושבים בטעות, אלא בטונוס המוגבר של שרירי פתח הנרתיק, החוסמים אותו לגמרי לפני ביאה ראשונה. (הוא נפתח מעט זמנית, לצורך הפרשת דמי הווסת). הטונוס השרירי מקשה על החדירה הראשונה, ויוצר את תחושת 'הדוחק בשעת ביאה', המוזכרת ברמב"ם בהסברו למושג 'פתח סגור' לעומת 'פתח פתוח'.[1]

אחרי הקדמת שלוש העובדות הללו, אפשר להבין בפשטות ובבהירות את הניסוי של רבן גמליאל. בגלל הטונוס הרפוי של שרירי פתח הנרתיק אצל שפחה בעולה, יש חשיפה ממשית של ריריות הנרתיק לאדי האלכוהול ולמולקולות הארומטיות היוצאת מחבית היין. האדים העולים מן היין שבחבית נספגים בדם, ונפלטים בהדרגה דרך הריאות. לעומת זאת, בגלל הטונוס הגבוה של שרירי פתח הנרתיק אצל הבתולה, כיווץ השרירים הללו סוגר למעשה את הנרתיק, ולכן רירית הנרתיק אינה חשופה לאדים של האלכוהול. כשהרירית אינה חשופה לאדים הם אינם נספגים בה, ומשום כך אין חדירה שלהם לדם (העור איננו חדיר מספיק), ולכן לא ניתן להבחין בריח אלכוהול באוויר הנשימה. כלומר ריח היין 'אינו נודף' מאוויר הנשימה של הבתולה, ובלשון חז"ל: 'בתולה אין ריחה נודף'.



[1].רמב"ם, הל' אישות פי"א ה"ט.

toraland whatsapp