שאלה

 אדם ללא רקע רפואי, שעבר בשבת דום לב והפסיק לנשום, ומבחינה הלכתית ורפואית הוא נחשב ל'מת', מותר על פי ההלכה להתחיל לעסות את ליבו ולבצע בו הנשמה מפה לפה. היו הרבה מאוד מקרים שבהם אנשי 'חברת הצלה' החזירו לחיים אנשים כאלו שמבחינה מציאותית והלכתית היו מתים וקמו לתחייה מחדש – תחיית המתים מן התורה בימינו. כיצד מותר ליהודי שומר תורה ומצוות להפסיק להנשים ידנית ולעסות את ליבו של חולה זה, ולקבוע את מותו? אולי, אם הוא ימשיך להנשים אותו עוד כמה דקות, ישנו סיכוי שהוא יחזור לתחייה, וממילא ברגע שהוא יפסיק כעת את ההנשמה מפה לפה או הנשמה עם בלון, דינו ח"ו כרוצח?

תשובה

א. ברור שכל עוד יש סיכוי שהמטופל (אשר עבר דום לב) ישוב לחיים, יש חובת הצלה מן התורה גם מדין 'השבת אבדה',[1] וגם מדין 'לא תעמוד על דם רעך'.[2]

ב. ידועה מחלוקת האחרונים (בהם הגרי"ש אלישיב זצ"ל עם ה'חפץ חיים') בשאלה אם חייב אדם לאבד כל ממונו כדי לא לעבור על איסור 'לא תעמוד על דם רעך' כמו בכל 'לא תעשה' (דעת ה'חפץ חיים'), או שגם לאו 'דלא תעמוד' שייך לגדרי 'השבת אבדה', ולכן איננו מחויב לאבד ממונו יותר מחומש המתחייב מדיני צדקה.

שאלתך, כמובן, הינה רק לדעת ה'חפץ חיים'. לדעת הגריש"א איננו מחויב יותר מכדי חיובו בהשבת אבדה, למעט הטרחה בשכירת מצילים הקיימת בלאו של 'לא תעמוד', כמבואר בגמרא בסנהדרין (שם).

 

[1].     סנהדרין עג, ע"א; רמב"ם, הל' נדרים, פ"ו ה"ח.

[2].     ויקרא יט, טז; סנהדרין שם.

הרב ד"ר מרדכי הלפרין |