מסר מידע שקיבל ממתווך לאחרים, ונסגרה עסקה

שאלה

בעל בית שכר שירותי מתווך למכור את דירתו, והמתווך הציג את הבית ללקוחות רבים. אחד מהלקוחות העביר את המידע על הבית לחברו, החבר יצר קשר ישיר – ללא המתווך – עם בעל הבית ורכש אותו. האם המתווך זכאי לדמי תיווך מהמוכר כיוון שהלקוח הגיע בעקיפין מחמת המתווך?

תשובה

אסור היה לקונה למסור את המידע לאחרים ולפגוע ברווחיו של המתווך, וקא פסיק ליה לחיותיה.[1]

א. יסוד החיוב לשלם למתווך

חיוב התשלום נובע משני מקורות: האחד, שכירות פועלים – אדם שכר מתווך או שדכן, ולכן חייב לשלם לו את השכר שנקבע.[2] השני – כאשר המתווך מיוזמתו יזם את העסקה, ואז יסוד החיוב הוא משום 'יורד לשדה חברו'[3] ונהנה. הרב אשר וייס שליט"א[4] סובר שיסוד חובת התשלום למתווך הוא רק כתוצאה מהאופן השני, והצעה שהציע המתווך מעצמו מחייבת בתשלום כיוון שאנן סהדי שהמוכר היה משלם למתווך על הצעה זו. לדעתו, אין כלל מקום לחייב מדין 'נהנה', כיוון שזה כעין גרמא ולא הנאה ממשית המחייבת בתשלום. זאת ועוד, אפילו אם היה תנאי בהסכם התיווך שהלקוח מתחייב לשלם דמי תיווך אפילו אם אחרים יקנו על ידו, כוונת התנאי הייתה למנוע מצב של קנוניה שבו אדם יבקש מחברו לקנות בשבילו כדי להשתמט מלשלם למתווך, או כדי שלא יתווך לאחרים, ונמצא מרוויח מטרחתו של המתווך ועושה סחורה בפרתו של חברו.[5]

ב. השלכות מיסוד דין תיווך למידע שהגיע בעקיפין

אם המידע הגיע בעקיפין, מצד דיני שכירות פועלים פטור מתשלום, כיוון שרק כשיש קשרי עבודה בין המעסיק והמתווך יש חובת תשלום, אבל אם אין זו עבודה ישירה כי לא עליה סוכם השכר אלא זה מידע שהתגלגל, אין זה חלק מהסכם התיווך. ואכן, המנחת אשר פטר את הלקוח הראשון מתשלום למתווך, ובשיחה טלפונית שקיימתי עימו אמר שגם המוכר פטור. אך מצד דיני 'נהנה', ניתן היה לומר שגם הנאה עקיפה שנבעה מהמתווך מחייבת בתשלום. ואולם יותר נראה לומר שלא זה המידע שממנו נהנה המוכר, כי הגיע לקוח אחר, ולכן נראה לומר שלא יהיה פה גם דין 'נהנה'.

ג. חוק המתווכים

בית דין 'ארץ חמדה גזית' דן בכמה מקרים בחוק המתווכים ותקפותו לעניין דין תורה.[6] לפי החוק לא יגיע למתווך תשלום אם המתווך לא היה הגורם היעיל שגרם לסגירת העסקה.[7] לפי פס"ד אלו עולה שהמתווך לא יקבל תשלום.

מסקנה

בין לפי הגישה הראשונה ובין לפי הגישה השנייה, אם המידע נמסר בתום לב, אין חובה לשלם דמי תיווך, אך אם הייתה עורמה – יש מקום לחייב.

 

[1].     ב"ב כא ע"ב.

[2].     פתחי חושן, פרק יד הערה א, ובמקורות המובאים שם.

[3].     תשובת מהר"ם מרוטנברג, הובאה ע"י מרדכי, בבא מציעא סי' שמו; ביאור הגר"א, לשו"ע חו"מ סי' פז ס"ק קיז. 

[4].     שו"ת מנחת אשר, ח"ב סי' קיט.

[5].     המנחת אשר הפנה לשו"ת אבני נזר סי' לו. אומנם לענ"ד אין משם ראיה, כי האבני נזר כתב במפורש לחלק בין דירה ובין אישה, ובנוסף פטר רק את צד האישה ולא את צד הבחור, ומ"מ לא עליו הסתמך הרב וייס אלא על הסברה.

[6].     ראה באתר 'דין תורה': http://dintora.org/ בפסקי הדין הבאים:

        .69062, 70003, 72059, 72061, 73131, 74021

[7].     חוק המתווכים סעיף 14 (ש)3.

משפטי ארץ |