תשלום בעבור ימי חופשה

שאלה

אני עובדת בעמותה כמעט שנתיים. בריאיון העבודה נאמר לי כי החופשות של מקום העבודה – אלו גם החופשות שלי, וכך אכן היה בשנה הראשונה לעבודתי. לאחר שנה וחודשיים נאמר לי בעל פה כי מאותה שנה והלאה ימי החופשה שלי יהיו לפי ימי חופשה מצטברים, בהחלטת המנהלת הארצית. האם מדובר בהרעת תנאים? האם היא מחויבת לשלם לי את החופשות כמו שנאמר לי בריאיון העבודה?

תשובה

בשאלה זו חסרים כמה נתונים. האחד, מהו משך חוזה העבודה? האם מדובר בחוזה עבודה המוגבל בזמן או בשאינו מוגבל בזמן? לצורך העניין נניח כי מדובר בחוזה שאינו מוגבל בזמן (התשובה תהיה נכונה גם לחוזה המוגבל בזמן, במידה והמעסיק מבקש לשנות את תנאי ההעסקה בתוך תקופת ההעסקה). השני, האם תנאי העבודה ההתחלתיים סוכמו עם העובדת במפורש, או שכך היא הבינה? האם הסיכום נעשה ברשות ובסמכות, או שההנהלה המקומית סיכמה על דעתה מבלי לקבל את הסכמת העמותה? לצורך העניין נניח כי מדובר בסיכום מפורש שנעשה ברשות ובסמכות, וכעת העמותה מבקשת לשנות את התנאים, והיא העבירה את ההנחיות החדשות להנהלה המקומית.

נענה על השאלה לאור הנתונים הללו.

א. הרעת תנאים

על פי ההלכה, אחרי שהוגדרו מהות העבודה ומשך זמנה, לא יכול המעביד לשנותה אלא בהסכמת העובד. בנוגע למשך יום העבודה, הרי ששנינו זאת במשנה מפורשת:[1]

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב – אינו רשאי לכופן.

בנוגע למהותה של העבודה, שנינו בתוספתא[2] כי שינוי בדרישות מהעובד אינו אפשרי, אפילו אם השינוי נעשה לטובתו של העובד, במעבר לעבודה קלה יותר, או לעבודה דומה באותה רמת קושי, וכל שכן אם השינוי נעשה לעבודה קשה[3] יותר:

השוכר את הפועל לחרוש לא יאמר לו בוא ונכש לנכש לא יאמר לו בא וחרוש. לחרוש בשדה זו לא יאמר לו צא וחרוש בשדה אחרת לנכש בשדה זו לא יאמר לו בא ונכש בשדה אחרת...

התוספתא אינה מגדירה במפורש מה נחשבת הרעה בתנאי העבודה, ועד כמה צריכה להיות הדרישה כבדה יותר ממה שסוכם, על מנת שהעובד יוכל להתנגד לבצעה. אולם בפוסקים מובא כי כל מידה של הכבדה, אפילו אם היא סובייקטיבית, די בה כדי להצדיק את התנגדות העובד. ניתן למצוא לכך דוגמאות בפוסקים המדברים על שינוי של רמת התלמידים בכיתה וכד' כהכבדה המצדיקה התנגדות. שינוי במספר ימי העבודה הנדרשים מהעובד הינו שינוי המחייב את הסכמתו, ולא ניתן לעשותו ללא הסכמתו. הפחתה בשכרו של העובד עקב היעדרותו מהעבודה בימי החופשה שסוכמו איתו מלכתחילה אינה אלא הלנת שכר שרירותית ואסורה על פי ההלכה.

ב. התפטרות בעקבות הרעת תנאים

כמו כן בנוגע לשאלה אם מדובר בהרעת תנאים, לעניין החשבת התפטרות הנעשית בעטיה כפיטורין המזכים בפיצויי פיטורין, התשובה היא חיובית, והפוסקים מכירים בפיצויי הפיטורין אשר נקבעו בחוק כמחייבים גם על פי ההלכה.[4] שינוי של ממש בימי החופשה נכלל בוודאי בגדר של הרעת תנאים, ובמידה ותחליטי להתפטר, זכותך לדרוש פיצויי פיטורין מהעמותה. יש לציין כי במידה וחוזה העבודה שנחתם איתך מוגבל בזמן, אזי העמותה אינה יכולה לשנותו בתוך פרק הזמן המוגדר בחוזה, אולם היא רשאית לפתוח את התנאים ולדרוש לשנותם עם סיום תקופת העבודה הקבועה בחוזה.

מסקנה

  1. במידה והמעסיק או מי שהוסמך בשמו לקבל עובדים לעבודה סיכם עם העובדת על מידה מסוימת של ימי חופשה, לא ניתן להפחית מהם ללא הסכמת העובדת, ולא ניתן לדרוש מהעובדת לעבוד בימי החופשה שסוכמו עימה.
  2. הפחתה בשכרה של העובדת עקב היעדרותה מהעבודה בימי החופשה שסוכמו איתה מלכתחילה אינה אלא הלנת שכר שרירותית ואסורה על פי ההלכה.
  3. עובדת שנאלצה להתפטר עקב דרישה זו, דינה כמפוטרת, והיא זכאית לקבל את פיצויי הפיטורין המגיעים לה על פי החוק, אותו מקבלת גם ההלכה.

 

[1].     משנה בבא מציעא פג ע"ב.

[2].     תוספתא בבא מציעא פ"ז ה"ה.

[3].     למרות זאת, ישנם מקרים שבהם מותר למעביד לשנות את סוג העבודה המוטלת על העובד והם מפורטים בשו"ע, חו"מ סי' שלה סעי' א.

[4].     כך פסקו הדיינים הציץ אליעזר (אב"ד), הרב עובדיה יוסף והרב קאפח בבית הדין הרבני בירושלים בשנת תש"כ, פסקי דין רבניים חלק ד פס"ד בעמ' 126. הפסק הובא גם בשו"ת ציץ אליעזר, ח"ז סי' מח קונטרס אורחות המשפטים סי' י: 'הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ לשלם פצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים ע"ח חדש לשנה לפי המשכורת החדשית האחרונה, הוא בבחינת זיל קרי בי רב הוא ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים באין חילוק אם הוא עובד במשרה שלימה לבין אם הוא עובד חלקי, לכן בודאי אדעתא דהכי קבלה הנתבעת את התובעת לעבודה ואינה יכולה להישמט ממילוי אחרי נוהל זה'. כך פסק גם בית הדין הרבני בת"א בשנת תשי"ט, פסקי דין רבניים חלק ג פס"ד בעמ' 272, ובית הדין הרבני בחיפה בשנת תשט"ו, פסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמ' 330; כ"כ בשו"ת מנחת יצחק, ח"ו סי' קסז. וראה פסקי דין – ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ג עמ' קצא), שם ביה"ד מדקדק בלשון החוק כדי לחשב את שיעור הפיצויים. וראה בשו"ת תשובות והנהגות, של הרב שטרנבוך כרך ה סי' שסג, הקובע כי יש לקבל את חוק פיצויי הפיטורין ככתבו וכלשונו – 'בפיצויי פיטורין שעיקר חיובם אינו מדין תורה אלא מצד מנהג המדינה וקי"ל שכירות פועלים הכל כמנהג המדינה, היינו דוקא מה שכתוב במפורש בחוק כהסדר לפיצויים, והשוכר את הפועל שניהם מקבלים על עצמם את מנהג המדינה'.

משפטי ארץ |