התשובה
בית הדין הוא הגורם שצריך להכריע בשאלה זו, שכן היא תלויה באומדן הדעת ובנסיבות המקרה.[1] להלן פירוט השיקולים השונים וההכרעות האפשריות לכל אחד מהצדדים:
הכלל ההלכתי[2] קובע כי כאשר אדם נותן דבר ללא התניה מפורשת, אין לראות בכך בהכרח מתנה. כלל זה נוטה לטובת הבן הטוען כי ההפרש לא הועבר במתנה. עם זאת, על בית הדין לבחון את מכלול הנסיבות, כגון מנהגי הקהילה אליה משתייכת המשפחה, האם החותן נוהג להעניק נכסים לילדיו, והאם הייתה התנהלות דומה במקרים אחרים במשפחה.[3]
העובדה שהאב לא דרש את ההפרש בחייו במשך 25 שנה, מחזקת את טענת המתנה לטובת החתן והבת. כך פסק 'ערוך השלחן' (חו"מ סי' רמו סעי' כ):
אם מת המאכיל ולא תבעו אין היורשים יכולים לתבעו דמדלא תבעו וודאי כיון למתנה וכ"ש במאכיל לחתנו שאין היורשים יכולים לתבוע בשלא תבעו בחייו.
כלומר, אם אדם מאכיל את חתנו בביתו במשך שנים רבות ולא תבעו, אין ליורשים זכות לתבוע לאחר מותו, משום שיש להניח כי נתן לו זאת במתנה. סברתו נועדה להסביר את השיטות המוזכרות בסעיף הבא. אמנם כאשר החותן נפטר בפתע פתאום ההוכחה משתיקתו קטנה יותר,[4] אך אם עברו 25 שנה סביר ששתיקתו בחייו מראה על כוונתו לתת למתנה.
ג. מחלוקת הפוסקים לגבי זכות היורשים לטעון שלא הייתה מתנה
השאלה האם יורש יכול לטעון לאחר מות אביו כי הנכס שנתן לא ניתן במתנה, שנויה במחלוקת בין הפוסקים.[5] הכרעת בית הדין תושפע מטענות הצדדים – אם הבן טוען בוודאות שאביו לא נתן את הבית במתנה, ואילו החתן והבת טוענים בוודאות כי כן קיבלו זאת במתנה.
סיכום
מאחר שהשאלה תלויה באומדן דעת ובנסיבות הספציפיות של המשפחה ובטענות הצדדים, יש להביא את הסוגיה להכרעת בית דין, אשר יבחן את כל הגורמים ויכריע בהתאם.
[1]. בתשובה זו נעזרתי במקורות שציין הרב ברוך כהנא המובאים באתר 'מורשת המשפט העברי', הסכמת הצדדים שהדבר ניתן במתנה. מומלץ לעיין שם כדי לראות את מכלול השיקולים.
[2]. ראה בית שמואל, אה"ע סי' ע ס"ק כח; שער משפט, סי' עט ס"ק ב; ערוך השלחן, חו"מ סי' רמו סעי' כ, דיון בדעות הראשונים, השלחן ערוך והרמ"א.
[3]. נודע ביהודה (תניינא), חו"מ סי' לד.
[4]. כפי שהעיר הרב ברוך כהנא במאמרו הנ"ל.
[5]. ראה שער משפט, סי' עט ס"ק ב.