התשובה
לשאלה זו שלושה חלקים:
א) האם הנהגת חייבת לשלם על הנזק?
ב) כמה חייבים לשלם על הנזק, את מלוא הנזק או רק את הסכום של ההשתתפות העצמית?
ג) האם מותר להשתמש בכספי התרומות שנתרמו לקייטנה עבור הנזק? ואם מותר להשתמש, האם כדאי להשתמש בהם שכן הנהגת היא זו ש'פשעה'?
א. האם הנהגת חייבת לשלם
את מעמדן המשפטי של הקייטנה ושל המדריכה ניתן להבין בשני אופנים אפשריים: האחד, הקייטנה אינה בעלת כל מעמד משפטי, זו התארגנות של הנוער ושל היישוב, במסגרתה המדריכה שאלה רכב מבעליו ולפיכך הגדרתה היא כשואלת, שאחראית על הרכב באופן מלא וחייבת לשלם אפילו על נזק שהתרחש שלא בגללה. האופן השני להבנת מעמדן המשפטי של הקייטנה ושל המדריכה הוא שהקייטנה היא ששאלה את הרכב, והנערה שנוהגת עבור הקייטנה בהתנדבות תוגדר ביחס לרכב כ'שומרת חינם' וכפי שנפרט להלן. מהשאלה נראה שהאופן השני מתאר באופן טוב יותר את המציאות. ב'שלחן ערוך'[1] מבואר כי אומן נחשב שומר שכר ביחס לכלי אותו הוא מתקן. ומה הדין אם בעל הבית נתן לו כלי על מנת שזה ישתמש בו במהלך עבודתו? האם ביחס לכלי הזה הוא נחשב כשואל או שומר שכר? לדעת ה'פתחי חושן' (שאלה ופיקדון פ"א הערה ו) הדבר תלוי בשאלה האם השימוש בכלי בעל הבית הוא חלק מתנאי העבודה:
וזה פשוט שאם לפי תנאי השכירות או הקבלנות היה צריך להשתמש בשלו, אלא שבעה"ב השאיל לו, הרי הוא שואל גמור, מיהו כשמתנאי השכירות יכול להשתמש בחפץ של בעה"ב, שואל ודאי לא הוי, אבל ש"ש מסתבר דהוי.
במקרה שלפנינו ההורים השאילו את הרכב לקייטנה, הנהגת קיבלה את הרכב מהקייטנה והורשתה להשתמש בו, ולפיכך כמו הפועל, היא נחשבת שומרת ולא שואלת, ומכיוון שהדבר נעשה בהתנדבות היא נחשבת שומרת חינם. מכיוון שעל פי השאלה התאונה התרחשה באשמת הנהגת היא חייבת לשלם כדין שומר חינם שפשע.
ב. סכום התשלום
בשו"ת 'מנחת יצחק'[2] דן בשאלה זו, ולדעתו אף שמגדרי נזיקין אובדן הנחת היעדר תביעות מוגדר כ'גרמא', במקרה בו השואל גרם נזק לרכב של המשאיל, עומדות בפני בעל הרכב שתי אפשרויות: לתבוע את השואל לפצות אותו בגובה הנזק שניזוק, על פי דיני נזיקין שבתורה, או לתבוע את חברת הביטוח ולקבל ממנה פיצוי בניכוי סעיפים אלו, כפי שמחויבת החברה מכוח החוזה עליו התחייבה מול המבוטח. האופציה השנייה אמנם כדאית יותר לשואל ואילו האופציה הראשונה עשויה להיות כדאית יותר למשאיל, בעל הרכב שנפגע. לכן בעל הרכב רשאי להתנות את בחירתו בהגשת תביעה כנגד הביטוח בכך שהשואל יסכים לפצותו בגין אובדן ההנחה:
ואך באשר לפי תנאי החברות אחריות, אם לא יזדמנו אסונות, אז יש לבעל המכונה כמה ויתורים, בזה יש לומר שהשואל מחויב להשלים לו אלו הויתורים, דאם לא כן יאמר להשואל אם אתה משלם לי זאת שפיר, ואם לא, אז אמחול להחברת אחריות על הקבלת אחריות שלהם, ואתה תשלם לי כל ההפסד.
אם כן לעניין סכום התשלום, המשאיל לא יפסיד בכל מקרה, כי הנהגת או הקייטנה ישלמו לו את מלוא התשלומים וגם את אובדן הנחת היעדר תביעות בשנים הבאות. אולם גם אם המשאיל משום מה יסרב לתבוע את חברת הביטוח גם אם ישלמו לו את מלוא התשלומים של עליית הפרמיה, לא ניתן לחייב אותו לתבוע את הביטוח כיוון שיש לו שני חייבים (הנהגת, והביטוח) ואין זו 'מידת סדום' לתבוע דווקא את הנהגת ולא את חברת הביטוח, וזכותו להחליט את מי לתבוע.[3] אולם נראה שעדיף לא להכביד על הנערה יותר מדי אלא לפנות לחברת הביטוח שזה ייעודה.
ג. שימוש בכספי התרומות עבור כיסוי הנזק
אדם התורם לצורך מפעל צדקה מסוים כמו קייטנה לילדים עם צרכים מיוחדים יודע שיש הוצאות נלוות כמו טלפונים, דמי נסיעה וכו' וכספו ניתן על דעת זה שיעשו בו את כל השימושים הרגילים שנעשים בכספי תרומות, הכוללים את כל המעטפת הארגונית של הקייטנה. לצורך קביעה האם תשלום על נזקים שנגרמו הוא חלק מהמעטפת הזאת יש לענ"ד לבחון את הדברים בדיני העבודה. אם מעביד רגיל לשלם עבור הנזקים שנגרמו ע"י העובד שלו, גם במקרה שלפנינו הקייטנה תישא בעלויות, אך אם לא מקובל לשלם על כך, גם ל'קייטנה' אסור לשאת בעלויות אלו, שכן מדובר בשימוש חורג בכספי צדקה. השוואה זו קיימת גם בחוק שקובע כי מי שמתנדב זכאי למלוא הזכויות כמו עובד. כאמור הגדרנו לעיל את היחסים בין הנערה והקייטנה כיחסים בין עובד ומעביד,[4] ולכן נבחן את דינו של עובד שהזיק לצד ג'. מעיקר הדין העובד חייב לשלם על הנזקים שעשה בין למעסיק ובין לצד ג', ואילו המעסיק לא חייב לשלם על נזקים שגרם העובד שלו אם נזקים אלו נעשו במזיד.[5] אך אם הפועל הזיק בשוגג לצד ג' אף על פי שלפי ההלכה העובד הוא שחייב לשלם על הנזק ולא המעסיק[6] המנהג הוא שהמעסיק לוקח אחריות על הנזקים שגרמו עובדיו,[7] וייתכן שהמנהג נובע מהחוק.[8] אין זה אומר שהמדריכה פטורה מתשלום אם נהגה בחוסר זהירות ובשל כך נגרמה התאונה,[9] אלא שמנהג העולם הוא שמעסיקים לוקחים אחריות על כך מול צד שלישי, ולאחר מכן לא גובים זאת מהעובד, ואם כן גם התורם לקייטנה תורם על דעת שזו תיקח אחריות על נזקים שגרמו בטעות המתנדבים בה. לפי זה אם הנזק אירע בשוגג, הקייטנה רשאית לשלם עבורו, ואף למחול למדריכה על הנזק שגרמה שלא בכוונה.[10]
מסקנות
א. הנהגת חייבת לשלם על הנזק שגרמה בנהיגה רשלנית.
ב. בעל הרכב זכאי לקבל את מלוא סכום ההשתתפות העצמית ועליית הפרמיה בשנים הבאות או את מלוא סכום התיקון לפי בחירתו.
ג. אם הנזק אירע שלא בכוונה, לקייטנה מותר להשתמש בכספי התרומות לצורך כיסוי עלות הנזק במקום המדריכה, ולמחול למדריכה על הנזק שאירע שלא בכוונתה.
[1]. שו"ע, חו"מ סי' שו סעי' א.
[2]. שו"ת מנחת יצחק, ח"ג סי' קכו.
[3]. כן כתב בספר משפט המזיק, פל"א הערה טז.
[4]. לפי ההבנה השנייה לא ניתן לגבות כספים מהקייטנה.
[5]. כמו שאין אדם חייב על נזקי עבדו, מתוך החשש שהעבד יזיק בכוונה (רמב"ם, הל' גנבה פ"א ה"ט). וראה פסקי דין ירושלים, ח"ז עמ' עד, והרב אורי סדן, אורות החושן, עבודה וקבלנות, עמ' 248.
[6]. שו"ע, חו"מ סי' שפד סעי' ד.
[7]. אורות החושן שם, וכן כתב הרב יעקב אריאל בהערותיו לספר חבל נחלתו, ח"א עמ' יג.
[8]. סעיף 13 לפקודת הנזיקין, וראה משפטי ארץ, ח"א בסוף הספר בנוגע לשאלה עד כמה החוק יכול לשמש כמקור למנהג.
[9]. ראה בהרחבה אורות החושן, עבודה וקבלנות, עמ' 238.
[10]. ראה אורות החושן, עבודה וקבלנות, עמ' 252.