התשובה
הרמב"ם בפתיחת הלכות עדות (פ"א ה"א) מגדיר את המצווה להעיד בבית דין:
העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה חבירו בין בעדות שיזכהו בה, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע. אם לא יגיד ונשא עונו.
חשוב להדגיש כי חיוב זה קיים דווקא בבית דין, ולא בבירורים מנהלתיים. עם זאת, ה'פתחי תשובה'[1] מציין מקור חיוב נוסף לעדות, שלא הוזכר ב'שלחן ערוך' - מצוות גמילות חסדים והשבת אבידה. לפי זה, יש מצוות חסד להעיד לטובת העובד בהליך השימוע. בשו"ת 'אבקת רוכל' (סי' קצה) נדונה שאלה דומה לגבי אדם שנמנע מלהעיד בשל חשש להפסד ממון. התשובה קובעת:
כשיש סכנת ממון בלבד, היה מותר לכבוש עדותו… ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון שהרי אין אדם חייב להעיד על חברו אלא מדין גמילות חסדים… ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חברו.[2]
למעשה, במקרה של חשש מבוסס להתנכלות מצד ההנהלה, אין חובה הלכתית להשתתף בהליך השימוע ולהעיד.
[1]. פת"ש, חו"מ סי' כח ס"ק ו.
[2]. בשו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' פב ד"ה כמו כן, כתב כי יש לשקול את התועלת שתצא לבעל דין מן העדות, ביחס להפסד שייגרם לעד – וזאת על פי הגמרא בבא מציעא לג ע"א שמבארת שאבידת ממון של עצמו קודמת לשל כל אדם, ובכל זאת נאמר בשו"ע, חו"מ סי' רסד סעי' א: 'ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות'.