חרקים בתמרים

שאלה

שלום הרב. שאלתי את הרב לפני כמה ימים בעניין סתירה בגמרא האם אחרי 12 חודשים של שימור צריך לבדוק תולעים או לא. הרב ענה (ואכתוב את דבריו בקיצור נמרץ) שברמת התאוריה, אם היינו מצליחים לבודד פרי מכניסה או גדילה של חרקים נוספים, היינו יכולים לסמוך על היתר זה. בפועל, כך הרב פסק, לא סומכים על כך משום שלא ניתן לעשות את הבידוד הזה. לצערי, לא הבנתי את המהלך המחשבתי של הרב שהרי הגמרא לא הביאה עניין זה כדין תאורתי אלא כסיפור, הלכה למעשה, ומתוכו היא פסקה. הגמרא מדברת על בידוד חיצוני (כדי חרס) בלבד וכך היא נהגה למעשה. וכי היא לא ראתה תולעי תלוש לאחר מכן? והרי לפי הרב, הם אמורים להיות! והשאלה מתעצמת בשיטת רש"י שנראה לי קשה להגיד שהוא לא מצא תולעים אחרי 12 עשר חודש בשום תמר שהוא אכל! אם כן, אני מבקש להבין איך הרב הבין את הגמרא שדיברה רק על בידוד חיצוני ונראה סביר להניח שהיא כן מצאה תולעים אחרי 12 חודש, איך למרות זאת היא התירה, ובמיוחד לפי שיטת רש"י שכתב שכל התולעים גדלות מהגרעין. איך הוא התיר את התולעים והבין את הגמרא אם הוא מצא את התולעים? אשמח מאוד אם הרב יוכל לעזור לי. תודה רבה. יוחאי ברון.

תשובה

ב"ה

שלום וברכה

הכלל המנחה של שתי הגמרות שהוזכרו הוא הדין הקיין בשאלת הפרישה מן הפרי, על מנת שתולעת תיאסר עליה לשרוץ על הארץ, כפי שלומדת הגמרא מהפסוק בויקרא יא, מא: "וכל השרץ השורץ על הארץ", שכדי שהשרץ יאסר באכילה עליו לשרוץ על הארץ, לכן מה שהתליע במחובר נאסר, כיוון שהוא בתוך הפרי, הפרי עצמו מחובר לעץ והעץ מחובר לקרקע, כשהפרי תלוש והתולעת בתוכו (לא פרשה ממנו!!) היא עדיין לא נחשבת כשרצה על הארץ ולכן היא לא נאסרה, כפי שאומרת הגמרא בסז ביחס לזיזים שבעדשים.

לכן היתרה של הגמרא הוא שמה שהיה בתוך הכד, על אף שאנו רואים אותן, והן בתוך הפרי, הן נחשבות כהתליעו בתלוש שעדיין לא שרצו ולכן התירה אותם הגמרא בנח, וזה הספק גם כן ביחס לגרעין התמרה או לגגה, שהשאלה היא כיצד מתייחסים לאותן תולעים האם כפרשו או שלא פרשו.

הדברים שכתבתי בתשובה הקודמת נוגעים הלכה למעשה כיצד אנו פוסקים כיום.

בברכה

דוד

הרב דוד אייגנר | ג' ניסן תשע"ט 12:36