סרטים ומדיה לילדים

שאלה

שלום וברכה! היום בעולם החינוך הדתי התעוררה שאלה שעיקר הנפ"מ שלה היא החשיפה או האי חשיפה של ילדים ונערים לעולם שבחוץ, וכוונתי לעולם המדיה. אנחנו שומעים בזה שתי גישות נוגדות. גישה אחת אומרת, יש לנסות כמה שאפשר להרחיק מהילדים את הקשר עם עולם התוכן הבלתי מבוקר, וכן להשתדל להימנע בכלל משהיה מול מסכים ויותר לשמור על סדר יום יותר 'מסורתי' קרי, לימוד מספרים וחוברות, וכן פעילויות חוץ וכו' הגישה השניה אומרת, אין לנסות לשמור את הילד בסביבה הרמטית לכל דבר כזה, משום שהוא עתיד בכל מקרה לפגוש יום אחד את 'העולם' ומוטב שאנחנו 'נכיר' לו את העולם יחד עם פיתוח חוש ביקורת מה כדאי ומה לא כדאי וכך נחמש אותו בכלים להתמודד. בדיונים כאלה שעולים כל הזמן, כמעט תמיד לא עולים מקורות מסודרים לכל צד, אלא הכל נובע מ'תחושות בטן'. שאלתי היא- לדעת הרב, א. אשמח אם הרב יוכל לתת מקורות לכאן ולכאן מתורתנו הקדושה לעיון עמ"נ שאוכל להבין את הסוגיה ביתר בהירות. ב. מה דעת הרב בסוגיה זו? תודה רבה!

תשובה

כתב בפירוש המשנה לרמב"ם (אבות פ"א):

ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה, וזו מצות עשה מחויבת: (דברים ו ז) "ודברת בם", והיא כמו כל המצוות. וכבר בא בחיזוק בלימוד מה שיקצר זה החיבור מהכיל קצתו.והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע.והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית.והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק - רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות - דרך ארץ.והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע. ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר. אבל האסור והמאוס, הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי. ואמנם המצווה והאהוב, אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם - הרי זו היא התכלית. אבל ראוי לו עם זה שני דברים: האחד - שיהיה מעשהו מתאים לדיבור, כמו שיאמרו: "נאים דברים היוצאין מפי עושיהן", ועל זה הענין אמר כאן: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", והחכמים יאמרו לאיש מעלה שילמד המעלות: "דרוש, ולך נאה לדרוש", ואמר הנביא: (תהלים לג א) "רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה". והענין האחר - הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהיה הענין בהפך, והוא אומרם: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה".

לדעתי, התכנים שראוי לחשוף את הילדים במדיה הם מן 'האהוב' ו'המצווה' בלבד. שאר התכנים צריכים להיות מסוננים ושלא יחשף להם (תוכניות שרק נועדו להביא קהל ללא שום תוכן עצמי). כמו"כ מן הראוי שהתפאורה תהיה עפ"י ההלכה ולא לבוש לא צנוע וכד'. באשר למוגנות של הנוער מתכנים פסולים, דוקא אי חשיפתו לכל הקלקולים תשאיר אותו הרבה יותר מוגן, בפרט שהתכנים הפסולים חודרים בעצמם בכל מקום.


הרב יעקב אפשטיין | י"ב אב תשע"ט 11:47