הלכה יומית: כ"ג אלול « הקודם | הבא »

בזימון, האם עדיף שכל אחד יברך בעצמו או לא?

מתוך 'השם רועי' | הרב אוריאל ספז

מעיקר הדין, כאשר שלושה אכלו כאחד, המזַמן הוא המברך והציבור רק שותק ומכוון לצאת ידי חובה בברכותיו של המזמן על אף שהם בקיאים. ועל פי זה מובן הדין המוזכר בש"ס (ברכות דף מ"ו ע"א. וכן נפסק בשולחן ערוך ר"א, א') שאורֵחַ מזמן כדי שיוכל לברך את בעל הבית, שהרי אם מישהו אחר מזמן, לא תהיה כאן אמירת 'ברכת האורח', שהרי המזמן לבדו הוא המברך.

 

וזו לשון השולחן ערוך: "גדול מברך, אפילו בא בסוף, ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי, והני מילי כשאין שם אורח, אבל אם יש שם אורח, הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית". מסיבה זו, חז"ל גינו את מי שמסרב לנהוג כן, כלשון הגמרא (ברכות נ"ה ע"א): "ואמר רב יהודה: שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך...". בהשקפה של חז"ל, עדיף שהמזמן יברך לבדו וכולם יצאו ידי חובה בשמיעה, מאשר כל אחד יברך לעצמו, כפי שכותב המשנה ברורה (קפ"ג, ס"ק כ"ז)

 

וזו לשונו: "היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל", אלא שהשולחן ערוך כותב שנכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה אור וברכה ואפילו החתימות. וזו לשונו: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות".

 

הסביר הט"ז בסק"ו, שהצורך לכך שיברך כל אחד בעצמו, הוא בגלל שהציבור לא מכוונים לדברי המזמן ובאמצע הברכה פונים לדברים אחרים. וכותב עוד שם, שמצויה שערורייה ב'עוונות הרבים' בינינו; שבאותו פעם שהמזמן מברך, אין שומעין לו, ומדברים דברים אחרים, ועוברים על עשה דאורייתא "וברכת את ה' אלוקיך" בשאט נפש ובפרט בסעודות גדולות, וטוב מאוד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כל אחד מברך בפני עצמו, מה שאין כן עכשיו שטועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך ואינו שומע מה אומר, על כן בוודאי חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך, ולא יבוא לידי מכשול דאורייתא דאף על גב דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לברך, מכל מקום בשביל חסרון כוונה יש לנהוג כן".

 

המשנה ברורה הביא את דבריו שם בס"ק כ"ז. ואכן, מנהג בני תימן עד היום הוא שרק המזמן מברך בקול רם והשאר יוצאים ידי חובה בשמיעה.